זה שהסכמתי ללכת עם ג'סי למסיבה לא אומר שהתחייבתי שהיא תשגע אותי כל היום, נכון?
כלומר, אין בן אדם יותר פטפטן מג'סי. את שיא העולם צריך לתת לה, ללא ספק. העניין הוא שלא רציתי להיפטר ממנה, פשוט רציתי שתפסיק לדבר על עניין המסיבה - זו הייתה המסיבה הראשונה שמארחים אצל ג'קסון מה שמעלה אותה בסולם הפופולאריות אצלנו בבית הספר.
זה תמיד הצחיק אותי כמה חשוב להם כל החרא הזה, אהבתי את ג'סי בכל ליבי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי ולהיות בין החברים שלי זה אומרים להיות מנודה מעט מכמה אנשים ולכן ידעתי שפופולאריות היא לא הכל בשבילה, אבל היא כן משהו.
סולם הפופלאריות בבית הספר שלנו הלך בעיקר, לפי איך שאתה נראה. ברגע שאתה נראה טוב - מתייחסים אלייך הכי טוב, הדבר השני שגרם לך לעלות לראש הסולם היה עושר, ולא אושר ב-א'. בעיקר מפני שאם יש לך כסף אתה יכול לארגן את המסיבות הכי שוות, להזמין רק את מי שאתה בוחר וזה כוח. רוז - האויבת המושבעת שלי, קצת כמו וולדמורט - הייתה מהסוג שיש להם גם מזה וגם מזה, אני לא אשקר, אני מתעבת אותה עד עמקי נשמתי אך עם זאת היא נראתה די טוב וחוץ מזה היא לא התביישה להראות מה יש לה. בנוסף, המשפחה שלה הייתה עשירה - עוד אחת מהסיבות למה לא אהבתי מסיבות, הם בדרך כלל נערכו על ידי רוז בבית הענק שלה, עם כל האנשים שיש להם בתים גדולים, שלי בקושי דמה למחסן שלהם.
זו עוד אחת מהסיבות למה לא רציתי לצאת למסיבה, אלכס, אותו בחור שנראה טוב וג'סי סידרה לי אותו למסיבה? טוב, הוא האקס של רוז, טריטוריה אסורה לכל בני האנוש הנחותים בממלכה שלה. וחוץ מזה, היא מילא שונאת אותי על כך שבכיתה ז' דן העדיף אותי על פניה ועד היום, היא נוטרת לי על זה.
אז ללכת עם האקס שלה למסיבה? חה.
היא תיקח את הטינה הזו איתה לקבר.
טוב, מה כבר יכולתי לעשות? הסכמתי כבר להצעה של ג'סי, וחוץ מזה, זה ישמח את ג'סי ולראות את רוז עם פרצוף מלא קנאה ללילה אחד לא יזיק.
"את צריכה ללכת לכתיבה יוצרת, ואני לביולוגיה, ניפגש אחר כך בקפיטריה?" אמרה ג'סי, הינהנתי בהסכמה, פונה לדרכי ושמחה למעט שקט ורוגע.
כתיבה יוצרת היה השיעור היחיד שיכולתי להוציא את הרגשות שהיו קבורים עמוק בפנים מבלי שאף אחד ידע שאני עושה זאת, טוב אולי אף אחד חוץ ממר בראון. הוא אולי המורה הכי קשוח שיש עלי אדמות, הוא מכריח אותנו לכתוב על הדברים הכי עמוקים שלנו, על הפחדים הכי גדולים שלנו ולהודות בסודות הכי חבואים שלנו והכל דרך כתיבה.
בהתחלה, שנאתי את זה. ניסיתי לעשות הכל כדי לצאת מהשיעור הזה שהיועצת בחרה לי בטענה ש - "כתיבה תוציא את כל מה שחבוי אצלך בנפש, אנה." חרא. זה מה שחשבתי. עכשיו שנה שלמה אני תקועה עם הסדיסט הזה שרוצה רק לדעת על כל הפחדים שלי ואז לצחוק עליי בשיעור.
מר בראון לא קרא את החיבורים שלי, הוא טען שאין בהם אמת וזה היה נכון כתבתי על שטויות שראיתי, ללא כל היגיון ולקחתי חלקים מספרים מוכרים וכך הגשתי לו את החיבורים עם חיוך מרוח על פניי מחכה שיעיף אותי מהשיעור הזה כך שאוכל לעבור לשיעור אחר.
אבל הוא המשיך לתת לי נכשל ולהשאיר אותי בשיעור.
כך שהמשכתי לכתוב, ולאט לאט המזויף הפך לאמיתי וכיום כשאני מתחבאת במקום האחרון, בשולחן הריק שלי, מביטה במר בראון נכנס בתלמידים החדשים ושולח אליי חיוך זעיר - אני יודעת שעשיתי נכון. כתיבה עזרה לי לפרוק על מישהו את כל מה שהולך בבית מבלי באמת לספר, כתיבה הייתה כתף תומכת שכולם הלכו, כתיבה שמרה עליי שפויה.
אבל היום, כשנכנסתי לכיתה ותשומת הלב נורתה אליי מיד, הבטתי בכולם במבט של מה לעזאזל אתם רוצים?
ואז הבנתי מה הייתה הבעיה כאן, השיגרה של שיעור כתיבה נופצה, מישהו תפס לידי מקום בשולחן והוא לא סתם מישהו, הוא נראה יותר מדי טוב בכדי להיות סתם מישהו וכולם הביטו בו. כשמר בראון נכנס שתי שניות אחריי, הבנתי שמאוחר מדי לשנות את מה שנעשה, שיעור כתיבה לא יהיה שקט יותר, כל המבטים ינעצו בנו תמיד, יכולתי לדעת את היעוד של התלמיד החדש - הוא יתפוס את תואר מלך הפופולאריים.
וכל שבוע, אני אצטרך לסבול את המבטים של כולם בשיעור כתיבה, גם אם הם לא מכוונים אליי, עדיין. מבטים.
כבר שנאתי את אותו בחור.
YOU ARE READING
הכל בסדר
Любовные романыאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
