להתחמק מריו זו חתיכת משימה ובשבוע האחרון ניסית לבצע אותה באופן מושלם, זה היה קשה. תמיד ראיתי אותו בקפיטריה, בשער בית הספר וכשעברתי ליד הכיתה שלו. להעמיד פנים ולהתחמק זה היה הקושי האמיתי, להמציא סיבות עד שריו פשוט הבין שאני מנסה להתרחק ממנו ופשוט שיתף פעולה עם זה.
למה רציתי להתחמק ממנו? כי הוא ידע לקרוא אותי יותר מדי טוב, הדרך שבא הוא הסתכל עליי בשבוע שעבר - המבט הזה חדר דרכי ולרגע נתתי לו לראות כמה כואב לי וזה היה אסור, זו הייתה נפילה שלא באה בחשבון ולא יכולתי לתת לזה לקרות שוב, לכן יהיה טוב לי וגם לו שפשוט נתרחק אחד מהשני. הוא ימשיך עם חיי התהילה שלו ואני אשב בצללים כמו תמיד.
"אנה." ג'סי מוציאה אותי משקיעה במחשבות.
"מה?" אני מביטה בה בבלבול, אנחנו יושבת בחצר בית הספר על הדשא, עיניי בוהות בספסלים עליהם יושב ריו יחד עם החברים שלו בחורה אחת יושבת על אחד החברים שלו אך בברור נועצת מבטים בריו ורק משתמשת באותו בחור. משום מה זה גרם לי לרצות להכות את אותה בחורה.
"אם תמשיכי להתחמק ממנו אני עוד ארביץ לך."
"מ-מה?" אני מתנשפת, "אני לא מתחמקת ממנו." אני מכחישה מיד.
"בטח שלא, רק תמיד נעלמת כשהוא בסביבה. בחייך, ריו בחור טוב והוא דואג לך ואכפת לו, מה רע?" היא מחייכת מעט.
"לפעמים זה רע." בקולי יש משהו עמוק ושקוע וג'סי לא ממשיכה לדון בנושא.
הצלצול של בית הספר נשמע ברקע ואני נאנחת וקמה, כל התלמידים מתפזרים לכיתות שלהם ואני רק רוצה לתקוע לעצמי כדור בראש על כך שיש לי עוד ארבע שלמות. רגע, עכשיו יש שעתיים של... כתיבה, לא? שיט. ריו יושב לידי ואין לאן לברוח משם. לעזאזל, מה אני יעשה עכשיו שעתיים של ישיבה בשקט מוזר לידו? עדיף כבר באמת להתאבד.
"את מתכוונת לזוז אנה?" ג'סי שואלת, אני מהנהנת ומתקדמת. טוב, אין כל כך ברירה אחרת - פשוט נשב שם שעתיים בלי להביט אחד בשני במבוכה מוחלטת.
כשאני נכנסת לכיתה ריו כבר יושב במקומו והמורה כבר מלמד, אני מתגנבת פנימה בשקט ומתיישבת במקומי משתדלת לשמור על מרחק מריו ולא ליצור קשר עין איתו. נראה שהוא מנסה לעשות את אותו הדבר והוא לא מביט בי אפילו. משום מה - זה כואב, למרות שאני יודעת שזה מה שאני הייתי עושה אילו היו מתעלמים ממני כמו שאני התעלמתי ממנו.
השעתיים נמשכות ונמשכות, כאילו מישהו מחליט להאט את הזמן וכל דקה היא שעה בפני עצמה וכל שנייה כלולה ביכולת שלי לעמוד בפיתוי לשלוח מבט לריו - אני רוצה רק מבט קטן לעיניים שלו. לעזאזל, למה אני חושבת על דברים כאלה? בסדר, יש לו עיניים יפות, יפות מאוד, אבל זה לא שווה את המבוכה שתיווצר.
טוב זה כן שווה.
אני שולחת לריו מבט, לראות אותו די קר וממוקד במורה, הוא שקט וכמה בחורות מגניבות אליו מבטים - כולל אותי - עיניו הזהובות בורקות ויפות כתמיד, הוא מסובב את ראשו אליי כשהוא מרגיש במבטי. לעזאזל אנה, יש עוד דקה לשיעור ואת היית חייבת להרוס את רצף ההתעלמות?
YOU ARE READING
הכל בסדר
Romanceאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
