האמת היא שכל העניין היה די משעשע.
אנה הייתה זועמת, כמובן, אבל אותי זה די הצחיק הפרצוף הזועם שלה. כל אדם אחר היה מעדיף לברוח בצרחות אם היא הייתה מקווצת אליו את גבותיה ככה ומפנה לו את פרצופה.
אבל היא התיישבה בכל זאת.
"מה לעזאזל אתה רוצה?" היא שאלה, ההבעה הזועמת באה, מסתבר, גם עם קול זועם.
"אז אסור לי לדבר?" שאלתי, מחייך מעט.
"לא, לא כשאתה מחייך או מגחך, או משמע צליל או נושם!" היא אמרה בכעס.
"אלו די הרבה חוקים." אמרתי, מרים אליה את מבטי.
"טוב, תיאלץ להתמודד." היא אמרה.
לרגע, השתרר שקט, אולי של מבוכה. אחרי הכל, אנחנו בקושי מכירים, בקושי דיברנו. אנה אומנם נשמעה מעניינת אך עדיין, גם אם אני התעניינתי בה בעיקר בגלל שמעולם לא ראיתי בחורה כמוה, זה לא אומר שהיא התעניינה בי גם.
"שיכנעתי אותי לשבת לדבר איתך ובגללך סילקו אותנו, ואתה לא מדבר." היא אמרה "אתה בחור דפוק לגמרי." היא המשיכה.
"אמת." אמרתי, חוזר חזרה למציאות ומחייך אליה מעט.
"אני לא מבינה, האנשים שנמצאות במעמד שלך לא מספיקות אז החלטת לבחור בי כשעשוע?" שאלה, מקווצת את גבותיה ומגחכת מעט "כי אתה לגמרי, לגמרי חי בסרט." היא אמרה.
היא די צדקה.
"זה מפריע לך? אני יותר מדי מטריד?" שאלתי בקול מתגרה "אני גורם לך לאי נוחות?" שאלתי.
היא צחקה "אתה? בחייך, אתה הדבר האחרון שיש לי לדאוג לגביו." אמרה.
"אישה עסוקה." אמרתי.
"בהחלט." היא אמרה.
"אפשר לשאול במה?" שאלתי ובתמורה מבטה נעשה מעט קודר.
היא משכה בכתפייה באי נוחות, צל של משהו חולף על פניה - משהו שלא יכולתי לזהות, משהו שסיקרן אותי לגמרי. רציתי לשאול אותה, למה שאלה על העיסוקים שלה כזו מדכא אותה? אבל השתפנתי. חוץ מזה, הצל הזה הפך אותה מצינית לרצינית, היא נראתה כמו דמות מושלמת מסרט שמשחקת מישהי אפלה ועצובה בו זמנית.
היא הייתה יפהפייה.
YOU ARE READING
הכל בסדר
Romanceאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
