שגרה היא משהו מפחיד.
היא בולעת ומייסרת אותך, לוקחת אותך לשעמום שלה, מחבקת אותך ולא עוזבת. חוץ מזה - שגרה מסמנת שהיא עוד מעט הולכת להישבר על ידי משהו שינפץ הכל. השגרה שלי הופיעה לה ככה פתאום ואפילו לא שמתי לב. הייתי הולכת לבית ספר אחרי שהייתי מכינה לכולם ארוחת בוקר, מדברת עם ג'סי, אחר כך לעבודה, חוזרת הביתה להכין ארוחת ערב ומופתעת לגלות ששוב אבא לא שם, מה שנהפך לרגיל בזמן האחרון. אה, וריו. שנדבק לי לתחת ולא זז, כאילו אין לו חברים אחרים להיות איתם.
שלא תבינו אותי לא נכון, פשוט זה דרש תמיד לסבול את ההקנטות שלו, להסמיק - לעזאזל עם הדבר המחורבן הזה - לסבול את זה שהוא גונב לי את האוכל בקפיטריה ואז לנקום בו ולקחת לו את הקפה בבוקר, לשבת יחד איתו בשיעור כתיבה ולסבול את עצם קיומו.
ועם זאת, זה הרגיש... די טוב. שיש עוד מישהו לצידך, גם אם הוא לגמרי דפוק בראש, ריו היה שם תמיד. למרות שהוא היה הבחור הכי מקובל ותמיד נעצו בנו מבטים, הוא היה מוציא להם לשון וצוחק. בהתחלה, לגמרי חיכיתי שהוא ישבר. קיוויתי שהוא ישבר מהר, למה? כי רציתי שזה יכאב כמה שפחות וככל שהכרתי אותו פחות זמן ככה זה יכאב לי פחות. אבל הוא לא נשבר וכך יצא ששבועיים שלמים הפכו את ריו לחלק מהשגרה שלי.
גם עכשיו, כשהתקרבתי אל שער בית הספר בהליכה לא יכולתי שלא להחביא את עצמי בין ים התלמידים. הם לא ידעו מה הולך אצלי בבית - הם ידעו שמשהו קורה שם וזה בתוספת לכל הזמן שאני וריו הסתובבנו מולם יחד גרם להם לנעוץ בי מבטים מקפיאים. לא שזה הוריד לי את הראש למטה, הלכתי זקופה ועם זאת מוחבאת בצל, אף פעם לא אהבתי להתבלט יותר מדי.
את ג'סי איתרתי די מהר, היא ישבה בספסל יחד עם נחשמו מי? נכון, החבר הדפוק שלה, הם התנשקו כאילו רק הם והלשון של הצד השני קיימים. העדפתי לא להתקרב וזה גרם לי לתחושה מוכרת, כשג'סי הייתה איתו תמיד הייתי לבד, תמיד הסתובבתי בין המבטים המקפיאים והחודרים ונאלצתי לכבות את עצמי, להשתיק כל דבר אצלי כדי שלא אצעק עליהם או שאעשה משהו שאני אתחרט עליו אחר כך.
את ריו איתרתי אחרי שעברתי את השער והייתי בתוך בית הספר, הוא עמד יחד עם חבורה של כמה בנות - שהיו די יפות - וכמה בנים שאחד מהם זיהיתי בתור החבר שלו מג'ו אנד צ'לסי, צחק ודיבר איתם וחייך והוא נראה טוב שם. הוא נראה מתאים לשם. לא אליי, לא לילדה הזנוחה הזו שלובשת את אותו מעיל ירוק כל יום בשבוע, לא אליי. אלא לשם, לבנות היפות, לבחורים העשירים, לחיוכים. לא אליי.
הלב שלי התכווץ, הנחתי עליו את ידי בעצבנות, למה זה כל כך אכפת לי? נכון, אני תמיד ידעתי, הוא לא שייך לסוג האנשים שלי, הוא מתאים לשם. ידעתי, אז למה כאב לי? רציתי לתלוש את הלב שלי ממקומו וזו הייתה תחושה נוראית. התיישבתי באחד הספסלים של בית הספר, תוקעת אוזניות באוזניי ונותנת למוזיקה לרעום. בחיי, במה אני מעסיקה את עצמי? תעסיקי את עצמך באדריאנה, בלוק ובאמה.
YOU ARE READING
הכל בסדר
Romanceאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
