"לכל אלו מאיתנו שכותבים לי חיבור בהפסקה, כתוב במילים רדודות שכוללות הרבה 'כאילו' כדאי שיפסיקו את זה מיד, או שירחיקו אותי מבית הספר על אלימות כלפי תלמידים." אמר מר בראון, הוא נראה כועס וקימט את מצחו בהבעה שמשדרת פחד.
אם כבר מדברים על פחד, הילדה שישבה לידי שלחה לעברי מבטים רצחניים.
כשאני אומר מבטים רצחניים, אני מתכוון לכך שכל משהו כמו חמש שניות, קיבלתי מבט מלא שנאה טהורה ותהיתי ממתי בנות לא מביטות בי במבטים במלאים הערצה והאהבה? גיחכתי לעברה, כן זה אולי היה מקבל רושם קצת יומרני אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. מעולם אנשים בבית ספר לא התנהגו אליי בצורה כזו מזלזלת ומלאת שנאה.
"מה יש לך נגדי?" שאלתי, לוחש לעברה בזמן שמר בראון הוציא את כל תסכולו על התלמידים החדשים.
"מה יש לי נגדך?" אמרה בטון מלא כעס "אתה בא לכאן ומתיישב במקום הזה כאילו אתה לא השמש, כאילו הם לא ימשיכו לבהות בנו ככה." היא אמרה וגלגלה את עינייה כשאמרה שמש, כאילו היא, בניגוד אליהם לגמרי חושבת ההפך.
כבר מהדרך שבה היא דיברה, מהדרך שבא היא הזדקפה בכיסא כשאיתגרתי אותה בשאלה יכולתי לומר שאני מחבב את הבחורה. ראו שהיא מלאת ביטחון, שהיא מוכנה לעמוד על שלה וממש לא אכפת לה מסטיגמות חברתיות.
"אני עד כדי כך מושך, הא?" אמרתי, התגרתי בה עכשיו, ידעתי שלא הייתי צריך, אבל זה אכן היה מפתה.
"בחלומות שלך, אני לא מבינה מה הן מוצאות בך." אמרה, עיניה נוצצות בכעס.
"בכנות, גם אני לא." אמרתי.
מה לעזאזל?
את המחשבות על כמה לא נכון זה שהבנות מביטות בי במבטים כאלו מעריצים - שמרתי לעצמי. מעולם לא התכוונתי לשתף אחרים באיך שאני מרגיש, אם אף אחד לא עלה זה למה שהוא ידע? אבל למה זרקתי כאן רמז עבה שכזה?
"אני שמחה שאנחנו מסכימים." אמרה, זוקפת את ראשה וחוזרת להביט במר בראון.
"את לא הולכת לשאול למה אני חושב ככה?" שאלתי, מכווץ את גבותיי בתהיה.
"אתה לא אמור לשאול את עצמך?" שאלה, מושכת בכתפיה באי נוחות.
מעולם לא יצא לי לדבר עם בנות שיחה שעמוקה יותר מהנעליים החדשות שהם קנו, וגם זה, רק כשהסכמתי להיכנס למערכת יחסים.
"את די עצבנית, מה?" אמרתי, מחייך מעט.
"קצת." היא אמרה, מחמיצה מעט פנים.
"איך קוראים לך?" שאלתי, מתעניין.
"אנה." אמרה, השם מתגלגל על לשונה בצורה מושלמת בקול חלש, השיער שלה נוטה מעט הצידה כשהיא מסתובבת להביט בי, הוא היה קצר, השיער שלה, קצר ושחור, שחור כל כך - מסוג השחור שיכול לבלוע אותך לעולם אחר. הוא הגיע עד לכתפייה ויכולתי להבין גם למה, היא, אנה, הצטיירה בפניי כילדה חסרת סבלנות ותיארתי לעצמי שאין לה כוח לטפח אותו.
"ולך?" היא אמרה, מעירה אותי ממחשבותיי על שערה.
"ריו."אמרתי, לוחש מעט.
"ריו? ההורים שלך השתגעו?" שאלה, מרימה את גבותיה.
"ריו זה ביפנית, ההורים שלי השתגעו כשהם חזרו משם." אמרתי, חוזר על אותו הסבר שההורים שלי הטמינו בראשי מגיל קטן.
"טוב, למען ההגינות זה לא שם כזה נורא, זה מיוחד." היא אמרה, מושכת בכתפייה מעט.
חייכתי "האם תסלחי לי על כך שהתיישבתי באזור ארמון המלכות שלך?" שאלתי בנימה מנומסת.
"אני אשכח את זה הפעם." אמרה.
מר בראון שלח לנו מבט מלא כעס "ריו ואנה, עופו מהכיתה שלי!"
YOU ARE READING
הכל בסדר
Roman d'amourאנה מעולם לא דיברה על חיי המשפחה שלה מול אנשים אחרים, בעיקר מפני שכל אדם שהיה שומע על מה שהולך בבית שלה, היה ממהר להרים טלפון למשטרה או למשרד הרווחה, והיא לא רצתה שזה יקרה. ריו מעולם לא ראה את הדברים בדרך שחבריו ראו אותם, הם תמיד חשבו שריו חי חיים י...
