This Life Is Not Mine

פרולוג:

כמה שעות לפני שהגיהינום כולו פרץ, הייתי במיטה, ער מאז חמש בבוקר, והרהרתי בסיוט שהעיר אותי משנתי.
לא זכרתי את הסיוט שהעיר אותי, למרות שניסיתי בכל הכוח. קארמן האמינה שלכל חלום יש משמעות מיוחד ולחלומות שלי, גם אם לא האמנתי בכך, היה נטייה להתגשם.
התהפכתי והבטחתי לעצמי שעד שלא אזכר במה עסק הסיוט לא אספר על כך לקארמן, או להורים שלי, שגם חשבו שהחלומות שלי זה משהו מיוחד.
אני זוכר את השעה המדוייקת בא הגיהינום פרץ.
ישבתי בגינת הבית וחיכיתי לקארמן שתצא עם השתייה שלנו. זה היה יום הולדתי ה-18, שאותו חלקתי עם אחותי הקטנה אפריל שחגגה היום 15. כל המשפחה המורחבת הגיעה למעט ההורים של אמא, מה שלא הפתיעה אף אחד, הם ניתקו איתה קשר עוד לפני שהגיעה לגילי.
"היי בלייק!" קרא דודי האהוב.
"היי דוד." חייכתי אליו.
"למה אתה פה לבד?" בחן אותי.
"קארמן הלכה להביא שתייה." משכתי בכתפי.
"בא רגע לעזור לי," ביקש וסימן לי להתקרב. "שכחתי את המתנות שלך ושל אפריל ברכב."
העפתי מבט בדלת המרפסת הפתוחה, לא רציתי להעלם לקארמן. היה לי משהו חשוב להגיד לה. "אולי נחכה רגע לקארמן?"
"זה רק שנייה בלייק," שידל. "לא ייקח לנו הרבה זמן, אל תדאג. עוד שנייה אתה חוזר ואני אעזור לך למצוא את קארמן."
הנהנתי וקמתי מהנדנדה, ניגש אליו.
דודי חייך אליי והוביל אותי לרכב שלו.
הגיהינום פרץ שלוש עשרה דקות אחרי השעה חמש אחר הצהריים.