This Life Is Not Mine

פרק 4:

7 שנים קודם לכן:

65 שעות לפני- סביבות השעה 00:00:
קארמן התהפכה.
עצמתי את עניי במהירות, כדי שלמקרה והיא עדיין ערה היא לא תראה שאני מסתכל עליה.
"בלייק?" לחשה. "אתה ער?"
פקחתי את עניי חזרה. "כן, אני ער. מה קרה?"
"מה שאמרת בארוחת ערב היה נכון?"
נשענתי על המרפק כדי שאוכל להביט יותר טוב בפניה. "אמרתי הרבה דברים בארוחת ערב." ליבי דפק בחוזקה.
קארמן חייכה. "נכון, אבל אני מתכוון לקטע בו אמרת שאתה מאוהב."
"מה את שואלת קארמן?" ידעתי טוב מאד מה היא שואלת, אבל לא רציתי לתת תשובה.
"אני שואלת," קארמן עצרה לרגע ונשמה עמוק. "אם אתה באמת מאוהב."
"כן," אמרתי בשקט. "אני באמת מאוהב."
קארמן בחנה את פניי. "אני יכולה לשאול במי?"
"את יכולה." עניתי בהתחמקות.
קארמן בחנה את פניי. "ואתה תגיד לי במי?"
הנדתי בראשי. "לא חושב."
"למה?" הזדקפה לישיבה.
התיישבתי, משלב רגליים. "זה.. דיי פרטי."
"אחיות שלך יודעות."
משכתי בכתפי. "לא אמרתי להן, הן גילו לבד."
"תגיד לי?"
"כשאני אהיה מוכן." עניתי אחרי כמה שניות. כן בטח, כי ממש הולך להיות מוכן מתישהו.
"אפריל אמרה לי ש-" היא השתקקה כשהפלאפון שלה צפצף.
הלב שלי עצר. "מה אפריל אמרה לך?"
"רגע," אמרה ולקחה את הפלאפון, פותחת אותו.
בהיתי בה, מחכה שהלב שלי יחזור לפעול.
"מה אמרת?" שאלה אחרי שהניחה את הפלאפון בצד.
"היית באמצע, מה אפריל אמרה לך?" ליבי חזר לדפוק, ובחוזקה.
"הו, היא וקאמיל אמרו שזאתי שאתה אוהב לא יודעת את זה."
"אהא," אמרתי בהקלה. "לא אמרתי לה."
"למה?"
"כי אני לא מוכן." משכתי בכתפי.
קארמן הביטה בי.
"יש לה חבר," נאנחתי. "היא אוהבת אותו והיא מאושרת איתו. ואני מפחד שאם אני אגיד לה משהו זה יהרוס את החברות שלנו, כאילו, אני מעדיף שהיא תשאר אמ.. ידידה טובה שלי מאשר תתרחק מימני. אני מפחד מדחייה קארמן."
"כולם מפחדים מדחייה בלייק," אמרה קארמן ברוך. "צריך אומץ כדי להגיד למישהי שאתה אוהב אותה, במיוחד אם יש לה חבר."
נאנקתי ונשכבתי חזרה. "אני פשוט אתגבר עליה וזהו."
"לא," הנידה בראשה. "אל תתייאש בלייק."
"היא מאוהבת קארמן," הרמתי את מבטי אליה. "וזה לא בי."

עכשיו:

17:49 קמתי מהמיטה והתלבשתי, לוקח את הפלאפון ומכניס לכיס. יצאתי מחדר המלון ונעלתי אחרי את הדלת, יורד לחניה. נכנסתי לרכב ונסעתי לבית הישן שלי.
הגעתי אחרי חצי שעה נסיעה וחניתי ליד הבית. ישבתי כמה דקות בתוך הרכב, כשהוא עדיין דלוק. קארמן הייתה נוהגת להגיד לי שאם עושים משהו בשלבים, מתישהו יקרה שנדלג על שלב אחד, נהגתי להקשיב לה, עד היום אבל עכשיו לא יכולתי פשוט לצאת מהרכב וללכת לדפוק.
השלב הבא היה לכבות את המנוע. ולבסוף, יצאתי מהרכב ונעלתי אותו, ניגש לבית. עליתי בשלושת המדרגות שנפלתי עליהם כשהייתי בן שלוש ושברתי את היד וניגשתי לדלת, דופק פעמיים.
"רק רגע!" נשמע צעקה מבפנים.
נשמתי עמוק ונשפתי, מנסה לשכנע את עצמי לא להסתובב ולברוח.
הדלת נפתחה ועניים כחולות ננעצו בי. "בלייק?" שאלה קאמיל בהלם. "מה.. מה לעזאזל אתה עושה כאן?"
בחנתי אותה. "באתי למסיבת אירוסין של קארמן. אמא ואבא בבית?"
"אממ.." היא זזה וסימנה לי להכנס. "אבא! אמא!"
נכנסתי לבית וטמנתי את ידיי בכיסיי הג'ינס, מביט בה.
"אתה אמ.." היא כיווצה את גבותיה. "אתה רוצה לשתות משהו? לאכול? אמא הכינה את-" היא השפילה את מבטה לרגע. "-את האוכל האהוב עלייך."
הנדתי בראשי. "לא תודה."
"אוקיי.." מלמלה בשקט.
"לא יודעת מה לעשות?" שאלתי.
"לא," הנידה בראשה. "רוצה לנסות להסביר לי מה אני אמורה לעשות אחרי 7 שנים שלא ראיתי אח שלי הקטן?"
הצעדים מאחורי, שקודם התעלמתי מהם, התחזקו. "מה קורה קאמיל?" ואז נשיפה חדה.
הסתובבתי.
אמא הביטה בי בהלם.
"היי אמא," אמרתי בשקט.
ענייה התמלאו דמעות והיא מיהרה לחבק אותי.
החזרתי לה חיבוק, מסתיר את ההיסוס והרתיעה שלי מהמגע.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בדמעות ואחזה בפניי.
"חזרתי." בלעתי רוק בכוח.
"לתמיד?" שאל אבא מאחוריה.
"אני לא יודע." אמרתי וניגשתי לחבק אותו.
אבא חיבק אותי בחוזקה. "למה הלכת בלייק?" הביט בפניי.
התנתקתי ממגעו והשפלתי את מבטי.
"אתה לא חייב לדבר על זה אם אתה לא רוצה." אמר.
"אני.." העברתי את מבטי על קאמיל ואמא. "איפה אפריל?"
"היא למעלה," ענתה קאמיל. "לקרוא לה?"
הנדתי בראשי. "היא עדיין באותו חדר? אני יכול?"
אבא הנהן וזז לפנות לי את הדרך.
העפתי בהם מבט אחרון ועליתי ללמעלה. נעצרתי כשהבחנתי בדלת חדרי הסגורה, השלט שתליתי על הדלת לפני 13 שנה עדיין היה שם, האותיות כמעט דהו אך עדיין היה אפשר לראות את הכתוב. 'הכניסה אסורה לכל מי שהוא לא אפריל בלי אישור שלי, בלייק'. ניתקתי את עניי מהדלת בכוח ופניתי לדלת של אפריל. אותו השלט כמו שלי היה תלוי על הדלת, היא לא הורידה אותו. 'הכניסה אסורה לכל מי שהוא לא בלייק בלי אישור שלי, אפריל'.
קאמיל עלתה אחרי כמה דקות ובחנה אותי. "פשוט תדפוק." אמרה.
העפתי בה מבט וחזרתי להביט בדלת. מה אם היא שונאת אותי? נשפתי ארוכות ודפקתי על הדלת.
"שנייה! אל תפתחו!" נשמע צעקה מבפנים.
הבטתי בקאמיל ובהוריי שהצטרפו.
"לוקח לה זמן." אמרה קאמיל.
חזרתי להביט בדלת.
הדלת נפתחה ועניים כחולות מוכרות להחריד נתקלו בי. אפריל הביטה בי בהלם.
"היי אפריל." אמרתי בשקט.
אפריל צעדה צעד אחד לאחור וטרקה את הדלת.
לא זזתי.
"אולי תיתן לה-" התחילה קאמיל אך לא נתתי לה לסיים את דבריה. "תסתמי  את הפה שלך קאמיל." סיננתי בשקט ועצמתי את עניי.
"זה דיי אשמתך." אמרה קאמיל.
"עזבי אותו." ביקש אבא והניח יד על כתפה. "בואו נרד. בלייק, תצטרף אלינו כשתהייה מוכן."
לא זזתי וכשנעלמו בתחתית המדרגות דפקתי שוב על חדרה של אפריל. "א'? בבקשה תפתחי את הדלת."
משהו נזרק על הדלת. "עוף מכאן, חתיכת בן של זונה!" צרחה אפריל מבפנים.