This Life Is Not Mine

פרק 28:

"צהריים. התעוררת רק עכשיו?" שאלתי את אבא והוצאתי כוס מהארון. "קפה?"

"יש לי," אמר אבא בלי להרים את מבטו מהעיתון. "כן, קמתי עכשיו. לקחתי יום חופש."

"למה?" בחנתי אותו. "קרה משהו?"

אבא הניד בראשו. "רק עייף. קצת מנוחה ואני כמו חדש."

הנהנתי. "איך עם הבדיקות?"

"הכל תקין." חייך.

"מעולה," חייכתי.

"קארמן אצלך בחדר?"

"כן."

"תשאל אותה אם היא נשארת לארוחת צהריים," אמר אבא. "אני עוד מעט מכין."

"אני אשאל." אמרתי וניגשתי לפתח היציאה.

"בלייק," עצר אותי.

הסתובבתי להביט בו.

"אתה בסדר?" הרים גבות.

הנהנתי. "אני בסדר." אמרתי ועליתי לחדר.

קארמן הייתה באמצע לארוז.

"קפה?" הצעתי לה.

"לא," הנידה בראשה. "תודה."

"את נראת גמורה." התיישבתי על המיטה.

"אני יודעת." אמרה והוציאה כמה חולצות מהארון, מניחה במזוודה.

"שוב, למה את לוקחת את כל הדברים שלך?" שאלתי.

"כי יש פה יותר דברים משיש בבית שלי, ואני כבר לא נמצאת פה כל כך הרבה."

שתקתי, מביט בה במשך כמה דקות ארוכות מתרוצצת בחדר, אוספת את הדברים שלה. "רוצה עזרה?" הצעתי.

"לא, תודה."

"את כועסת עליי קאר?" שאלתי כשהשתיקה חזרה ונהייתה מעיקה מידי.

קארמן נאנחה. "לא, בלייק, אני לא."

"בטוחה?"

קארמן עצרה ממעשיה והביטה בי. "לא."

הרמתי רגל וקיפלתי אותה, משכיב אותה על המיטה כך שכף הרגל תפנה אל הירך. "למה?"

"כי קשה לי בלייק."

"עם מה?" שאלתי. "חשבתי שאני עוזר לך, זה לא מספיק?"

"זה לא קשור?"

"למה זה כן?"

"בלייק," אמרה. "לפי קצת יותר מחודש ביקשת הפסקה כי אתה רוצה אוויר ומרחב, אבל בכל הזמן הזה אתה מתנהג רגיל- מחבק אותי, מנשק אותי, ישן אצלי. אתה לא יכול לעשות את זה."

"למה?" שאלתי בבלבול.

"כי אתה לא יכול לרקוד בשתי חתונות בו זמנית בלייק," הסבירה. "אם אתה אומר שאתה רוצה הפסקה אז תיקח הפסקה, אתה לא יכול לבקש מימני לקחת צעד אחורה בזוגיות שלו ולהישאר אתה באותו המקום."

בהיתי בה. "אבל אני אוהב אותך קאר."

"ואני אוהבת אותך!" קראה. "אבל אני לא מסוגלת לחיות במצב הזה, במצב של.. של חוסר ידיעה לגבינו. אנחנו ביחד או לא? אנחנו בהפסקה או אנחנו לא ביחד בכלל? זה מבלבל ואני לא מסוגל לעשות את זה יותר."

"את נפרדת מימני?" שאלתי בדאגה.

"לא," אמרה וסגרה את המזוודה.

"אז מה את כן?"

"אני רוצה שתתרחק מימני עד שאתה סגור על עצמך. הסיטואציה הזאת פוגעת בי ובך."

"אני לא משאיר אותך לטפל בהריון הזה לבד."

"לא ציפיתי ממך להשאיר ואתה לא," הנידה בראשה. "אני אתקשר אלייך לפני כל טיפול למקרה שתרצה להצטרף, אני אעדכן אותך בכל מה שצריך אבל לא יותר מזה עד שאתה מחליט מה אתה רוצה מעצמך, ומאיתנו."

הנהנתי.

"תודה," חייכה חיוך קטן בכיוון הכללי שלי ויצאה מהחדר עם המזוודה, סוגרת אחריה את הדלת.

נאנקתי והקשבתי לה עד שיצאה עם הרכב מהחנייה. "אפריל!"

אין מענה.

"אפריל!" צעקתי. "אפריל!"

"מה?" צעקה מחדרה.

"את יכולה לבוא רגע?"

"לא!" קראה.

נאנחתי וחלצתי את הנעל שלי, זורק אותה על הקיר המפריד בין החדרים שלי ושל אפריל. "אפריל!" שאגתי. הקיר הזה כבר מלא מסימני נעליים, פעם ההורים היו צובעים את הקיר עד שהבינו שאנחנו לא נפסיק.

"אומייגאד!" צעקה אפריל.

"בואי רגע!" קראתי.

"לך תזדיין!" צעקה חזרה.

"אני יכול לבוא?"

"לא!"

"קדימה אפריל!"

"אני באה חופר! אני באה!"

בהיתי בדלת עד שהיא נכנסה.

"מה?" שאלה.

"את בחולצה של דארן." אמרתי.

"מה אכפת לך?" שאלה. "אתה זוכר שאני והוא מתחתנים נכון?"

"דאמט באמת?" הבטתי בה.

"אתה צוחק נכון?" תקעה בי מבט.

"כן," חייכתי.

אפריל התיישבה מולי. "מה רצית? אני באמצע לארוז."

"את הולכת היום?"

"מחר בבוקר." אמרה. "אתה מוכן לספר לי כבר מה קרה?"

"דיי נראה לי קארמן גמרה איתי כרגע."

אפריל הביטה בי. "אני מבינה שהיא תפסה ביצים."

"מה?" הבטתי בה מבולבל.

"היא סיפרה לי על כל הרגשות שלה בחודש האחרון," אמרה אפריל.

"למה היא לא פנתה אליי?"

"כי אתה חתיכת בלאגן בלייק," נאנחה אפריל. "אתה משנה מצבי רוח בקצב מסחרר, פעם אתה מדחיק אותה בטענה שאתה מסוגל להסתדר לבד ופעם אתה נהייה כל כך תלותי שאני שואלת את עצמי אם לא נתקעת בגיל עשר."

"אני-"

"שקט," קטעה אותי. "אני באמצע."

"סליחה."

"אמרת לה שאתה רוצה הפסקה ואתה מזכיר לה את זה בכל פעם שהיא מבקשת מימך יחס כלשהו אבל אם היא לא תיתן לך את היחס שאתה צריך ברגע שאתה צריך אותו אתה תתעצבן או תתחיל לרטון על כמה היא לא אוהבת אותך ולא אכפת לה ממך. אבל כן אכפת לה בלייק, והיא אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. היא נותנת לך כל מה שאתה צריך ויותר, היא נותנת לך כל מה שהיא יכולה ויותר, גם אם זה שואב מימנה כוחות אדירים. היא שומרת על הילד הזה כי אתה ביקשת, כי היא ואתה וכולנו יודעים שזה הדבר היחיד שמחזיק אותך פה. הוא וקארמן." אפריל עצרה רגע לנשום. "עכשיו, אתה נותן יחס אדיר לתינוק וקונה לאמא שלו מה שטוב בשבילו אבל רק כי זה טוב בשבילו. מה עם מה שטוב לאמא שלו? באלוהים שאני אומרת לך בלייק, בשיא הרצינות, כל מה שהיא רוצה זה יחס. מגיע לה יותר, הרבה הרבה יותר אבל זה כל מה שהיא מבקשת, יחס."

מצמצתי ונשפתי. "אני.. אני צריך לצאת מפה." קמתי.

אפריל תפסה את ידי לפני שזזתי ומשכה אותי חזרה לישיבה. "תפסיק לברוח בלייק! תפסיק לברוח! תתפוס ביצים בפעם הראשונה בחיים שלך ותתמודד עם הבעיה במקום לברוח מימנה."

שתקתי.

"אני לא אנסה לעצור אותך אם אתה רוצה לברוח," אמרה אפריל. "אבל לא בי אתה תפגע אם תיעלם." הוסיפה וקמה, יוצאת מהחדר.

הפלאפון שלי צפצף.

נאנקתי ולקחתי את הפלאפון, פותח את ההודעה.

ליאונורה אוברטון: היי, אנחנו בדיוק סיימנו להתמקם במלון. נראה אותך עוד שעה ב'אבינס'?
בלייק אובריין: אני אהיה שם

קמתי מהמיטה וניגשתי לחדר של אפריל.

"מה?" הביטה בי כשנכנסתי.

"אני יוצא להיפגש עם האוברטונים, את רוצה לבוא?"

"לא," אמרה והוציאה כמה חולצות מהקולבים, מקפלת אותם. "אמרתי לך כבר שלא, וזה שתשאל שוב ושוב לא ישנה את דעתי."

"בסדר," אמרתי. "את לא חייבת לתקוף."

"אני לא.." אפריל נשפה והנידה בראשה. "אני יוצאת מפה בשש, תהיה כאן?"

"לא יודע," אמרתי וניגשתי אליה, מחבק אותה.

"תהנה." חיבקה אותי.

"אני?" הבטתי בה. "תהני את."

אפריל חייכה. "אני אוהבת אותך."

"אני אותך." נישקתי את ראשה. "להתראות מתוקה."

"ביי,"

יצאתי מהחדר שלה והלכתי להתלבש. כשסיימתי לקחתי את המפתחות של הרכב וירדתי ללמטה.

אבא הביט בי. "בטוח שאתה רוצה לעשות את זה בלייק?"

העפתי מבט באמא שלא הרימה את מבטה מהמחשב והחזרתי את מבטי אל אבא. "זה היה ויכוח מפגר גם ככה," אמרתי. "וחייתי מספיק זמן בלי משפחה, אם יש כאלה שרוצים להשלים איתי מי אני שאגיד לא?"

אבא הניד בראשו. "תעשה מה שאתה רוצה."

"זה מה שאני עושה." חייכתי אליו ונישקתי את לחייה של אמא. יצאתי מהבית ונכנסתי לרכב, נוסע ל'אבינס'.

"היי," חייכתי אל נורה ברגע שראיתי אותה.

"היי," חייכה וחיבקה אותי. "זה רק אתה?"

הנהנתי. "לא הצלחתי לשכנע אותם. מצטער."

"לא נורא, העיקר שבאת." הנידה בראשה. "ההורים שלי רצו בפנים, זה בסדר מבחינתך?"

הנהנתי.

"אוקיי," חייכה והובילה אותי פנימה. "אמא, אבא," אמרה כשהגענו אל ההורים שלה. "זה בלייק."

"הו בלייק," חייכה מאדליין וקמה. "כמה גדלת."

"הי דודה." חייכתי והחזרתי לה חיבוק. לחצתי את ידו של אבא של נורה והתיישבתי.

"אז מה שלומך?" שאלה מאדליין.

"בסדר," הנהנתי. "אתם?"

"מעולה." הנהנה.

"מה עם ההעברה שלך?" שאלה נורה, מנסה לשבור את הקרח. "הבוס אמר לי שהיה בעיה אבל הוא לא אמר לי אם זה הסתדר."

"זה לא," אמרתי. "הם רצו שאחזור ללונדון אבל לא הסכמתי. אחרי זה הלכתי לראיון עבודה שם ואחרי קצת פיטרו אותי."

"הו," אמרה נורה. "אני מצטערת. למה?"

"הייתי בדיכאון ולא הלכתי לעבודה."

"למה היית בדיכאון?" שאלה מאדליין. "אם לא אכפת לך שאני שואלת."

העפתי מבט בנורה. "אמרת להם על ג'ספר?"

נורה הנהנה.

חזרתי להביט במאדליין. "היה לו משפט לפני בערך חודש ושלחו לי זימון לפני חמישה חודשים כדי להעיד, כי כל התיק היה בנוי עליי." אמרתי. "זה היה תקופה קשה."

"אהא, אני מבינה." הנהנה מאדליין. "ואיך אתה עכשיו?"

"יותר טוב," חייכתי. "קארמן ואפריל עזרו הרבה."

"אתה וקארמן עדיין ביחד?" שאלה נורה.

הנדתי בראשי.

"הו, אני מצטער."

"זה בסדר," אמרתי. "אנחנו בסוג של הפסקה."

"אוקיי," אמרה נורה. "אני מקווה שהכל יסתדר, אתם ממש חמודים ביחד."

"תודה." חייכתי.

השתרר שקט בשולחן.

"קארמן בהריון." אמרתי לנורה אחרי כמה דקות של שקט מעיק.

"הו!" הרימה גבות. "באמת? מזל טוב."

חייכתי.

"זאת אפריל?" שאלה לפתע מאדליין.

פניתי להביט.

אפריל עמדה בכניסה למסעדה, בוחנת את היושבים.

"סלחו לי," אמרתי וקמתי, ניגש אליה.

"הנה אתה!" אמרה אפריל ברגע שראתה אותי.

"מה את עושה פה?"

"מצטרפת לאיחוד המשפחתי," משכה בכתפיה. "מותר?"

"ברור," אמרתי. "אבל חשבתי שאבא לא נותן לך לצאת מהבית ושאת צריכה טסה היום."

"יש לי זמן. והוא באמת לא נתן," פערה את ענייה. "הייתי צריכה לצאת מהחלון. אני לא חושבת שעכשיו מוצא כל כך בענייו שירשנו את כישורי הטיפוס מימנו."

"לא נפלת נכון?" בחנתי אותה.

"לא," הנידה בראשה. "אבל אני חושבת השמלה שלי נתפסה במשהו, תסתכל רגע?"

"תעשי סיבוב."

אפריל הסתובבה סביב עצמה.

"את בסדר."

"מעולה, עכשיו אתה יכול להציג אותי למשפחה שלנו או שאנחנו מתכוונים להמשיך לעמוד פה כמו שני אידיוטים? כי אנחנו מושכים תשומת לב."

צחקתי וכרכתי את ידיי סביבה, מושך אותה אל המשפחה.

נורה עברה לשבת ליד ההורים שלה, מפנה את מקומה לאפריל.

"היי," חייכה אפריל ונכנסה למושב.