This Life Is Not Mine

פרק 10:

עכשיו:

הצצתי בחדרה של אפריל שהדלת אליה הייתה פתוחה. "אפריל?"
אפריל הרימה את ראשה ממקומה על הרצפה.
"הי, אפשר?"
אפריל הנהנה.
נכנסתי והתיישבתי על קצה המיטה."אמרתי לקארמן שאני אוהב אותה." אמרתי אחרי כמה דקות, הייתי חייב משהו לשבור את הקרח.
"היא כבר ידעה שאהבת אותה." מלמלה בחוסר עניין.
"אני מתכוון, עכשיו."
אפריל הרימה את מבטה אליי. "מה?"
"עכשיו, אני מתכוון שאני אוהב אותה עכשיו."
"כמו פעם?" הרימה גבות.
"יותר."
"ואמרת לה את זה?"
"כן."
"דאמ." מלמלה וחזרה להביט במסך.
"מה את עושה?" שאלתי אחרי כמה דקות נוספות של שקט.
"מתכתבת עם דארן." ענתה.
"דארן?" שאלתי בהפתעה. "לא ידעתי שאתם בקשר."
אפריל הרימה את מבטה אליי. "אנחנו יוצאים כמעט שבע שנים וחצי."
בהיתי בה.
"התכוונו להגיד לך ביום הולדת שלנו, אבל עד שמצאנו אותך לא היית במצב רוח והתעלמת מאיתנו."
המהמתי.
אפריל חזרה להביט במחשב.
"טוב, אני אלך. רק רציתי לראות מה איתך ולהגיד לילה טוב." אמרתי וקמתי.
"אם תחכה כמה דקות אני אקשיב לסיפור שלך." אמרה אפריל.
צנחתי חזרה על המיטה.
אפריל העיפה בי מבט וחזרה להקליד.
אחרי כמה דקות סגרה את המחשב וקמה, מניחה אותו על שולחן העבודה. "שפוך."
קמתי וסגרתי את הדלת, חוזר להתיישב. "זה קצת.. אני אתחיל קצת לפני אוקיי?"
אפריל הנהנה והתיישבה מולי. "תרגיש חופשי בלייק, זה הסיפור שלך."
נשמתי עמוק ונשפתי, מתחיל בסיפור שלי. "זה קרה ביום הולדת שלנו.."

7 שנים קודם לכן:

פחות מחצי שעה לפני:
קארמן צווחה וחיבקה אותי. "מזל טוב!"
צ

חקתי וחיבקתי אותה בחוזקה. "תודה."
"אלוהים," חייכה אליי. "ממש עמוס פה."
"כן," חייכתי. "ראית את דארן?"
"פעם אחרונה שראיתי אותו הוא דיבר עם אפריל במטבח," ענתה. "אבל זה היה לפני איזה רבע שעה."
"נחפש אותו אחרי זה," אמרתי ואחזתי בידה. "תצאי איתי רגע החוצה? אני רוצה לספר לך משהו."
"בטח, רק.. אני רוצה לשתות. אתה רוצה משהו?"
"בטח."
"משהו מיוחד?"
הנדתי בראשי. "תביאי לי מה שאת מביאה לעצמך."
"חכה לי בחוץ?" חייכה ונתנה לי חיבוק.
"בנדנדה." אמרתי.
קארמן הנהנה ושחררה אותי, עושה את דרכה למטבח.
נדחפתי בין האנשים ויצאתי למרפסת.
התיישבתי על הנדנדה וחיכיתי שקארמן תחזור עם השתייה שלנו. אני חוגג היום 18 ואני סוף סוף הולך לספר לבחורה שאני אוהב מה אני מרגיש כלפיה. הלב שלי דפק במהירות וידיי הזיעו ורעדו מהלחץ, הרגשתי כאילו הלב שלי עומד לי בגרון וחונק אותי.
"היי בלייק!" קרא דוד שלי מצד אבא, ג'ספר. המשפחה של אמא לא דיברה איתנו, היו לה רק את ההורים שלה והם ניתקו איתה קשר הרבה לפני שהיא הגיעה לגילי.
"היי דוד." חייכתי אליו. את האמת, הוא לא היה דוד שלי, או בכלל קרוב משפחה, הוא היה נכד של אבא הביולוגי של אוליביה, אמא חורגת של אבא שלי. משפחה קצת מסובכת.
"למה אתה פה לבד?" בחן אותי.
"קארמן הלכה להביא שתייה." משכתי בכתפי.
"בא רגע לעזור לי," ביקש וסימן לי להתקרב. "שכחתי את המתנות שלך ושל אפריל ברכב."
העפתי מבט בדלת המרפסת הפתוחה, לא רציתי להעלם לקארמן. לא רציתי להתעכב עם מה שהיה לי להגיד לה והפלאפון לא היה עליי כך שלא יכולתי להודיע לה לאן אני הולך. "אולי נחכה רגע לקארמן?"
"זה רק שנייה בלייק," שידל. "לא ייקח לנו הרבה זמן, אל תדאג. עוד שנייה אתה חוזר ואני אעזור לך למצוא את קארמן."
הנהנתי וקמתי מהנדנדה, ניגש אליו.
דודי חייך אליי והוביל אותי לרכב שלו.
"מה כבר קנית לנו שאתה צריך את העזרה שלי לסחוב את זה?" הבטתי בו בחיוך.
"ממ.. הפתעה." חייך והביט סביבו ברגע שהגענו לרחוב. "איפה החנתי?"
"זה הרכב שלך שם?" שאלתי והצבעתי על רכב לבן שחנה במרחק 6 מכוניות מהמקום בו עמדנו.
"כן!" קרא בחיוך. "זה גם למה אני צריך את העזרה שלך. שתי מתנות גדולות ועוד חניתי רחוק? מוכן קצת לסחוב בלייק?"
העפתי מבט בכניסה לבית והנהנתי לעברו. "בטח, רק אפשר זריז? אני לא רוצה שקארמן תחפש אותי."
דוד ג'ספר הנהן. "אז כדי שנתחיל לזוז נכון?"
הנהנתי בשנית ועקבתי אחריו לרכב שלו. אחרי הליכה קצרה הגענו לרכב שלו והופתענו לגלות שהמתנות לא בתא המטען.
"מה?" צחק דוד ג'ספר והציץ במושב האחורי. "בחיי, אני מזדקן."
"לא נורא דוד ג'ספר," אמרתי והעפתי מבט שני בבית. "אתה יכול להביא לנו את זה פעם אחרת, אתה לא גר כזה רחוק."
"לא, לא, לא." קרא. "בא איתי רגע הביתה בלייק, זה ממש קרוב."
"בסדר," נאנחתי. נכנסנו לרכב ודוד ג'ספר השתלב בכביש, נוסע לבית שלו.
"אתה עדיין לומד?" שאל דוד ג'ספר בזמן הנסיעה והניח את ידו על ירכי.
"כן," העפתי מבט בידו. "יש לי עוד חצי שנה בערך."
"יפה לך," אמר והעלה את ידו מעט.
"כן." זייפתי חיוך. ביטני התהפכה.
"הנה," אמר כשהגענו לבית שלו וחנה. "נעלה זריז ונחזור הביתה."
"כן," אמרתי בהיסח דעת ויצאתי מהרכב. קארמן בטח כבר יצאה ולא מצאה אותי בחוץ, איפה שאמרתי לה שאהיה.
דוד ג'ספר פתח את הנעילה וסימן לי להכנס לפניו.
נכנסתי והבטתי סביבי. "איפה המתנות?"
"בחדר שינה שלי, אני חושב." אמר."לך תבדוק אני רגע בא."
הנהנתי והלכתי לחדרו. "אממ.. דוד ג'ספר?" קראתי אליו. "אני לא רואה את המתנות, בטוח שהשארת אותם כאן?"
"בטוח שהן לא שם?" שאל ונכנס לחדר, סוגר אחריו את הדלת.
כיווצתי את גבותיי למראה הדלת הסגורה אך לא אמרתי מילה, כולם היו רגילים למוזרות של דוד ג'ספר. "זה לא פה."
"תבדוק בארון."
הנהנתי וניגשתי לארון, פותח אותו.
"הו, מצאתי!" קרא לפתע. "אבל זה את שלך, תבדוק אם של אפריל שם."
בחנתי את הארון, מזיז כמה חולצות. "אני לא רואה את זה, זה לא כאן."
דוד ג'ספר תפס את כתפיי והצמיד אותי אליו. "בא תראה מה הבאתי לך." לחש באוזני ומשך אותי לכיוון המיטה.
"מה אתה עושה?" שאלתי בבלבול.
דוד ג'ספר זרק אותי על המיטה והוציא אולר קטן ממגירת השידה ברגע שניסיתי לקום וכיוון אותו אליי. "אל תקום."
הבטתי בו, לא זז. ההבנה חלחלה אליי, אין שום מתנה.
"זה רק משחק בלייק," חיוך חולני הופיעה על פניו. "רק משחק."
הדבר היחיד שראיתי במשך כל הזמן היה השעון המעורר על השידה. כשהתחיל, השעה הייתה 17:13.

עכשיו:

לא יכולתי לראות את הבעתה של אפריל כיוון שהדמעות טשטשו את ראייתי אך הנשיפה החדה שפלטה אף אחד לא יכל לפספס.
"בלייק.." קולה רעד.
"חכי, אני.." ניגבתי את עניי ונשפתי מהפה. "אני לא יודע כמה זמן זה היה במדויק אבל אני יודע שזה לקח הרבה זמן כי כולם שאלו לאן נעלמתי במשך.. אממ, אני בכלל לא יודע.."
"שעתיים וקצת." נשפה.
"כן," נרעדתי. "זה הרגיש לי כמו נצח. וכל הזמן הזה הוא לא הפסיק לחזור על זה שזה משחק וזה אשמתי ושאסור לי לספר כי אם אספר אני רק אפגע בכל מי שאני אוהב, הוא לא הפסיק לחזור על זה שאתם תתביישו בי על זה שפיתיתי אותו ו..אמ.."
"ששש," אמרה אפריל ואחזה בידיי. "אתה יודע שזה לא נכון בלייק."
"אני עובד על זה," אחזתי בידיה הכי חזק שיכולתי, למרות שידיי רעדו בחוזקה. כולי רעדתי. "זה למה התלבטתי כל כך אם לבוא למסיבה, אני.. זה למה הלכתי." הדמעות המשיכו לזלוג במהירות על לחיי, מציירות שבילים חדשים שקודם מחקתי. "לא רציתי לפגוע בכם אפריל," יבבתי. "והעדפתי למות מאשר לחיות במציאות בה אתם מתביישים בי."
"בחיים לא." הנידה בראשה וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחוזקה וטמנתי את פניי בכתפה, פורץ בבכי.