This Life Is Not Mine

פרק 29:

כעבור 28 חודשים

עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת, נכנס לבית. "קארמן?"

"במטבח!"

נכנסתי למטבח והרמתי את פיל הצעצוע של מייקל, מניח אותו על השולחן. ניגשתי אל מייקל והוצאתי אותו מהכיסא שלו. "שלום מתוק."

קארמן סגרה את הבקבוק והניחה את אצבעה על הפיה, נערת את הבקבוק. "אתה תסתדר איתו פה לבד?"

"כן קארמן," אמרתי וסידרתי אותו על ידיי מושיט לו את אחד המשחקים שלו. "זה לא פעם ראשונה."

"אני יודעת," אמרה ונתנה לו את הבקבוק. "הוא פשוט עדיין חולה, קצת."

"קארי," אמרתי ברוך. "אנחנו נסתדר."

"בסדר," אמרה קארמן. "הוא כבר אכל אבל אם הוא רעב הכנתי מטרנה, תחמם קצת ותבדוק שזה לא רותח כשאתה מביא לו אוקיי?"

הנהנתי. כל פעם את אותו הנאום.

"הוא לא אמור לבכות אבל אם הוא כן ואתה לא מצליח להרגיע אותו תתקשר אליי בסדר?"

"כן." עניתי.

"אהה!" צרח מייקל.

קארמן חייכה ונישקה את ראשו. "בסדר, אז אני הלכתי. גם ככה אני מאחרת."

"כמה זמן זה ייקח?" שאלתי בזמן שלקחה את הדברים שלה.

"לא יודעת," הביטה בי, לובשת את המעיל. "אתה ממהר?"

הנדתי בראשי והבטתי בה בזמן שכרכה את הצעיף סביב צווארה. "רק מתעניין."

קארמן הנהנה ותלתה את תיקה על גבה. "שלא ירדם מאוחר מידי אוקיי?"

"כן המפקדת." חייכתי.

קארמן חייכה חזרה.

"קארי?" שאלתי ועקבתי אחריה לרכב כשמייקל עדיין בידיי.

"כן?" הביטה בי.

"זה דייט?"

קארמן בחנה את עניי במשך כמה שניות לפני שענתה. "לא באופן רשמי."

הנהנתי, לא אומר מילה.

"בלייק.." אמרה קארמן והניחה את ידה על דלת הרכב הפתוחה.

"לא," הנדתי בראשי. "לא אשמתך שאני אידיוט."

קארמן הביטה בי.

"לכי," אמרתי והכרחתי את עצמי לחייך. "תהני. מגיע לך."

"אוקיי," הנהנה. "להתראות." נופפה אל שניינו ונכנסה לרכב.