This Life Is Not Mine

פרק 15:

"אז אתה הרבצת לו?"

הנהנתי.

"אני מבקש מימך," אמר החוקר בפעם השלישית בחצי שעה האחרונה. "תענה באופן מילולי."

"כן," אמרתי. "אני הרבצתי לטייט."

"מדוע?"

"הוא תפס את היד של קארמן וכשאמרתי לו לשחרר אותה הוא זרק איזה הערה שגרמה לי להבין שזה לא פעם ראשונה שהוא מרביץ לה."

"אז נתת לו אגרוף."

הנדתי בראשי. "דפקתי לו את הראש במכסה המנוע."

"אתה מודע לזה שזה יכול לפגוע בתיק."

"לא רואה סיבה שזה יקרה," אמרתי. "הקטטה שלנו קראה לפני שהוגשה התלונה."

"אי פעם ראית אותו מרביץ לה?"

הטתי את ראשי עצידה. "בזמן האחרון?"

"בכללי."

"הוא כל הזמן היה מכה אותה כשהם היו יחד בתיכון."

"מולך?"

"פחות מולי."

"למה אתה חושב שהוא הרביץ לה פחות מולך?"

"כי אז היא הייתה החברה הכי טובה שלי והבן אדם הכי חשוב לי בעולם, הוא ידע שאם הוא יפגע בה מולי אני אפרק לו את הצורה."

"תאורטית?"

"פיזית." עניתי.

"אי פעם איימת עליו ככה?"

"לא," הנדתי בראשי. "אבל הוא ידע כמה קארמן חשובה לי."

"וידעת שהוא מכה אותה כשאתה לא רואה?"

"כן,"

"מה היו ההוכחות שלך?"

"היו לה מכות יבשות על הגוף, לא פעם אחת קרה שהייתי צריך לקחת אותה למיון כי היא שברה משהו או דיממה ולתרץ בשבילה משהו על המכות."

"ולמה לא, ואני מצטט, 'פירקת לו את הצורה' על זה?"

"קארמן השביע אותי שאני לא אעשה כלום כל עוד אני לא רואה את זה שהוא פוגע בה."

"והסכמת?" הרים גבות.

"הייתי מסכים גם לקפוץ מגג אם היא הייתה מבקשת."

"ולמה זה?"

"הייתי מאוהב בה אז."

"ומדוע אתה חושב שהיא המשיכה להיות איתו גם אחרי שהוא היה מכה אותה?"

"הוא היה מאיים עליה, מרביץ לה."

"ומדוע לא אמרת כלום? למה לא פנית להורים שלכם?"

"היא ביקשה מימני לא, לא רציתי שהיא תשנא אותי על זה שסיפרתי."

"היית עוזר לה המון אם היית מדבר."

השפלתי את מבטי.

"אדון אובריין?" שאל.

הרמתי את מבטי. "הייתי טיפש, אני רואה עכשיו דברים באור שונה."

"אם היית יכול לחזור אחורה, היית מספר?"

"כן," אמרתי. "הייתי עושה הרבה דברים אחרת."

החוקר בחן אותי.

החזרתי לו מבט.

"אתה משוחרר." קם.

הנהנתי וקמתי. "אם יש לך עוד שאלות אתה יודע איפה למצוא אותי."

החוקר הנהן והושיט את ידו ללחיצה. "תודה על שיתוף הפעולה."

לחצתי את ידו. "מה שיעזור לכם להשיג צדק."

הוא הנהן ופתח את הדלת, משחרר אותי לדרכי.

קארמן קמה ברגע שראתה אותי.

עטפתי אותה בזרועותיי ונישקתי את מצחה. "חשבתי אמרתי לך לחזור הביתה."

"רציתי לחכות לך."

"בואי נלך מפה," אמרתי כשהבחנתי במבט הבוחן של החוקר. "אני רוצה לתת לך נשיקה כמו שצריך."

קארמן הנהנה ושחררה את צווארי. "בא נלך."

פתחתי את הדלת בשבילה והובלתי אותה לרכב עם ידי על מותנה.

"כל המשפחה שלך בבית של ההורים שלי." אמרה קארמן ברמזור הראשון בו נעצרנו.

"למה?" הבטתי בה.

קארמן משכה בכתפה.

רכנתי אליה ואחזתי בפניה, מנשק אותה עד שצפרו לנו.

"על מה זה היה?" שאלה ברגע שהתחלנו לנסוע.

"אני יכול לשאול אותך שאלה קארמן?"

"כן," אמרה.

"את מרגישה כלפי מה שאני מרגיש כלפי?"

קארמן נשפה בקול.

שתקתי.

"אני אוהבת אותך בלייק."

"אני יודע," אמרתי. "זה לא השאלה שלי."

"אז מה אתה כן שואל?"

"אם את אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך."

"אני לא.." קארמן השתתקה.

"את לא חייבת לענות." אמרתי אחרי כמה דקות של נסיעה שקטה.

קארמן שתקה.

הפלאפון שלי צפצף.

דארן קייד: קארמן, אתם עוד רחוקים?

כיווצתי את גבותיי והבטתי במגן, הפלאפון של קארמן. העפתי מבט בקארמן השקטה ושאלתי שאלה שכבר ידעתי את התשובה עליה. "קארי, מה התאריך היום?"

קארמן פנתה להביט בי. "14 בפבואר, למה?"

אותתי שמאלה ופניתי, נכנס לחנייה של סופר.

"מה קורה?" שאלה קארמן.

חניתי ודוממתי את הרכב, פונה אליה. "מה אתם עושים?"

"על מה אתה מדבר?"

"על העובדה שאמרת לי שהמשפחה שלי אצלך, שדארן הרגע שאל אותי עוד כמה זמן יקח לנו להגיע ועל זה שעכשיו ה-14 בפברואר."

"אז?"

"ה-14 בפברואר, קארי!" נהמתי. "היום שבו אני וקארמן נולדנו בהבדל של שלוש שנים!"

קארמן נשפה. "הם רוצים לעשות יום הולדת הפתעה."

"אפריל יודעת מזה?" הרמתי גבות.

"דארן מעכב אותה כדי שכולנו נכנס ביחד."

נשענתי לאחור בחבטה ועצמתי את עניי, נאנח.

"בלייק.." אמר קארמן.

"לא," אמרתי ויצאתי מהרכב.

"בלייק!" אמרה קארמן ויצאה אחרי.

"עזבי אותי קארמן." נהמתי.

קארמן תפסה אותי לפני שהתרחקתי מימנה. היא ידעה שהיא לא תצליח להחזיק אותי בכוח כי אני יותר חזק אבל היא גם ידעה שאני לא אמשיך להתרחק כדי לא להכאיב לה.

"מה?" הסתובבתי אליה.

"למה אתה כל כך מתעצבן על זה?"

"קארמן," תפסתי את ידייה והצמדתי את גבה לרכב. "לא חגגתי יום הולדת כבר 7 שנים. ה-14 בפברואר הוא לא רק היום בו נולדתי, הוא גם היום בו מתתי, זה היום שבו חיללו אותי! ואני לא צריך שכל אידיוט יזכיר לי את זה בחגיגה! אין לי שום סיבה לחגוג את היום הזה!"

"בלייק-"

"הכל בסדר?" שאל בחור שעבר.

"כן," נהמתי לעברו.

"לא שאלתי אותך גבר," אמר והביט בקארמן, מצביע על ידיי האוחזות בידיה. "הכל בסדר גברתי?"

"כן," חייכה אליו קארמן. "הכל בסדר, תודה על האכפתיות."

הוא הנהן והתרחק לאט תוך שליחת מבטים אלינו.

"מצטער," אמרתי ושחררתי אותה. "מצטער. אני לא.. אני לא יודע מה נכנס בי."

"זה בסדר," אמרה ואחזה בפניי. "מובן לגמרי."

"לא הייתי צריך לתפוס אותך ככה."

"בלייק," קראה, מכריחה אותי להביט בענייה. "תרגע."

השענתי את מצחי על מצחה ועצמתי את עניי, נשום עמוק.

"בליי," אמרה בשקט, מלטפת את לחיי. "תסתכל עליי בבקשה."

פקחתי את עניי.

"אנחנו הולכים ליום הולדת של אחותך."

"לא-"

"אנחנו הולכים ליום הולדת של אחותך." חזרה. "אנחנו הולכים לשם ואנחנו חוגגים את זה שהיא בת 23. זה כל מה שקרה היום אוקיי?"

הנהנתי.

"אתה רוצה אני אנהג את המשך הדרך?"

"לא, זה בסדר."

"אוקיי," אמרה. "אז בא נחזור לאוטו."

נישקתי את ראשה. "תודה קאר." אמרתי וחזרנו לרכב.