This Life Is Not Mine

פרק 19:

"אמריקנו סטרייט," אמרה נורה והניחה ליד ידי כוס נייר. "מבית הקפה שביקשת, 'ניקול'ס', כמו שביקשת."

"תודה." עניתי והזזתי את הכוס כדי שלא תיפול בזמן שאני מזיז את העכבר.

"בטוח שזה בריא לשתות קפה בשעה כזאת?" בחנה אותי.

"יום ארוך ויש לי עוד 45 דקות," אמרתי. "לא ממש אכפת לי אם זה בריא, אני צריך להישאר ער."

נורה צחקה וניגשה לשולחן שלה.

חזרתי להביט במחשב.

"אני יכולה לשאול למה אתה לא מכין כאן?" שאלה נורה אחרי שהתיישבה.

"את ממש סקרנית אה?" הבטתי בה.

"סליחה," צייצה. "אם זה אישי מידי-"

"זה בסדר," משכתי בכתפי. "אני מכיר את הבעלים, הוא עזר לי כשהגעתי ללונדון בפעם הראשונה. הוא נתן לי מקום עבודה וכשסיימתי קולג' גם מקום לישון בו. אני קונה שם כדי להודות לו וכדי לשמור על קשר."

"נחמד מצידך." חייכה והשפילה את מבטה למסמכים.

בחנתי אותה כמה שניות והורדתי את עניי לפלאפון, מסמס לקארמן.

בלייק אובריין: קארי, את זוכרת את מאדליין?
קארמן וואלטר: דודה שלך? כן, אני זוכרת. למה?
בלייק אובריין: את זוכרת אולי מה השם משפחה שלה?
קארמן וואלטר: הנעורים שלה?
בלייק אובריין: לא קארמן, של בעלה. אני יודע מה השם נעורים שלה, היא אחות של אבא שלי
קארמן וואלטר: צודק, לא יודעת מה חשבתי לעצמי.
קארמן וואלטר: אני חושבת שזה אוברטון
בלייק אובריין: בטוח?
קארמן וואלטר: לא. למה אתה לא שואל את אפריל? או את אבא שלך?
בלייק אובריין: היה ויכוח משפחתי בין מאדליין לאבא לפני עשר שנים והם לא דיברו שלוש שנים, אני לא יודע אם הם השלימו כשלא הייתי ואני לא רוצה לפתוח תיבת פנדורה כלשהי במקרה שהם לא
קארמן וואלטר: אני מבינה..
קארמן וואלטר: אני חושבת שעדיין יש לי את בת דודה שלך בפייסבוק הישן שלי. אני לא משתמשת בו הרבה אבל אני בטוחה שהסיסמא נמצאת איפשהו, אני יכולה לבדוק
בלייק אובריין: אני אשמח. תודה אהובה
קארמן וואלטר: בכיף אני אשלח לך הודעה כשיהיה לי תשובה
בלייק אובריין: תודה
קארמן וואלטר: בטח

סגרתי את המסך וחזרתי למחשב. חצי שעה אחרי קיבלתי הודעה מקארמן.

קארמן וואלטר: גרין. הם היו אוברטון ושינו לגרין אבל בפייסבוק היא עדיין אוברטון
בלייק אובריין: תוכלי לשלוח לי תמונה של בת דודה שלי?
קארמן וואלטר: *תמונה*
בלייק אובריין: תודה אהובה. אני יכול להתקשר ברגע שאגיע הביתה?
קארמן וואלטר: אין בעד מה. בטח, תרגיש חופשי להתקשר

כיביתי את מסך הפלאפון. "ליאונורה," אמרתי.

נורה הרימה את מבטה. "כן?"

"מה השם משפחה שלך?"

"אין לך את המסמכים שלי?" כיווצה את גבותיה.

"יש לי. כתוב גרין, אבל לפי מה שאני זוכר את אוברטון."

נורה בהתה בי מספר שניות. "איך גילית?" שאלה לבסוף.

"אמיליה לא מספיקה לדבר על זה שיש לנו את אותם עניים, וראיתי פעם תמונות של אמא שלך בגילך, את דומה לה."

נורה השפילה את מבטה, משחקת עם שולי חצאיתה. "אתה דומה לאבא שלך."

"תודה," אמרתי ונשענתי לאחור. "למה לא אמרת לי?"

"המשפחה שלנו בכסח בלייק," נאנחה נורה. "אני לא חושבת שאף אחד מהצדדים זוכר למה אבל זה עדיין כסח, לא רציתי שזה יעשה לי בעיות בעבודה."

הרמתי גבות. "אבא שלי ואמא שלך היו הכי קרובים פעם. זה היה עד כדי כך רציני שהוא לא סיפר לה?"

"סיפר מה?" הרימה את מבטה אליי.

"ברחתי מהבית לפני שבע שנים," עניתי. "חזרתי לא מזמן."

נורה שתקה, מביטה בי.

"גם ההורים שלך גרים בלונדון?" שאלתי.
נורה הנידה בראשה. "לא, אבל ההורים שלי באו כדי לבקר."

"ואחיך?"

"אמא לא סיפרה לכם?" הרימה גבות. "אני מניחה שהמריבה הזאת באמת הייתה רצינית. אנדרו התאבד לפני שמונה שנים."

בהיתי בה. "מה? הוא אמר למה?"

נורה מחתה את עינה. "הוא אמר שהאוויר היה כבד מידי."

שתקתי.

אמיליה דפקה ונכנסה. "הי, מי מכם יוצא אחרון?"

"אני." עניתי.

"תכבה אחרייך את המזגן אוקיי?" ביקשה. "אתמול כנראה שכחתם."

"זה כנראה היה אני," אמרה נורה. "מצטערת."

"אין בעיה, רק תשתדלו מעכשיו."

"נשתדל אמיליה," אמרתי וחייכתי אליה. "תודה."

"להתראות מחר." חייכה אל שניינו.

"להתראות." ענינו שניינו.

העפתי מבט בשעון, 19:04. "שבע וחמישה נורה, סיימת פה."

נורה הנהנה וסידרה את השולחן שלה.

"נורה," קמתי לפני שיצאה.

"כן?" הסתובבה להביט בי.

"אני אשמח לראות את ההורים שלך בזמן השהייה שלהם פה אם לא אכפת להם."

"אני אדבר איתם." חייכה אליי.

"תודה." חייכתי. "נתראה מחר?"

"נתראה מחר." אמרה ויצאה מהמשרד.

חזרתי לעבוד וב- 19:30 סגרתי את המחשב ויצאתי מהעבודה, לא שוכח לכבות אחריי את המזגן ולנעול את המשרד.

קניתי אוכל בניקול'ס ונסעתי הביתה. בבית חייגתי אל קארמן ותוך כדי העברתי את האוכל לצלחת.

"הלו." ענתה.

"היי אהובה." אמרתי ברוך.

"היי," אמרה. "אתה כבר בבית?"

"כן, את עסוקה?" שאלתי וזרקתי את הקופסא של האוכל לפח.

"לא, איך היה עבודה?"

"נחמד," אמרתי ולקחתי מזלג מהמגירה, מתיישב ליד השולחן. "נכון שאלתי אותך על מאדליין?"

"כן."

"את זוכרת את ליאונורה?"

"כן.."

"אז היא העוזרת שלי."

"באמת?" שאלה בהפתעה.

"כן," חייכתי. "בגלל זה ביקשתי תמונה שלה."

"וואו, היא ידעה שזה אתה?"

"כן," אמרתי וסיפרתי לה על כל השיחה שלי עם ליאונורה.

"וואו," נאנחה. "אני לא מאמינה שאנדרו באמת התאבד."

"כן.." נאנחתי. "הייתי בהלם כשהיא אמרה לי."

קארמן שתקה.

"קארי?"

"כן?"

"תגידי, את עובדת?"

"לא," ענתה. "אני מחפשת עבודה. למה?"

"תרצי לבוא אליי?" שאלתי בעדינות.

"ללונדון?" שאלה.

יכולתי לראות אותה מרימה גבה. חייכתי. "כן, ללונדון. אני מתגעגע אלייך והייתי רוצה שתראי את הבית שלי פה."

"וואו אמ.."

"את לא חייבת אם את לא רוצה," מיהרתי להגיד. "אני אבין אותך, זה נסיעה ארוכה ולא הייתי רוצה ש-"

"בלייק," קטעה אותי קארמן. "שתוק רגע."

בלעתי רוק והשתתקתי.

"אני אראה אם אני יכולה לקנות כרטיס לרכבת מחר אוקיי?" אמרה קארמן. "תוכל לאסוף אותי מתחנת הרכבת בלונדון?"

"ברור."

"מעולה," אמרה, חיוך נשמע בקולה. "אני חייבת לזוז, אני אשלח לך הודעה אם אצליח לקנות בסדר?"

"אני אוהב אותך." אמרתי.

"אני אותך. להתראות." אמרה וניתקה.

הנחתי את הפלאפון בצד. נאנחתי בקול ברגע שהבנתי מה עשיתי, אני הולך להכניס את העבר שלי להווה שלי. לא רק ביקרתי את העבר שלי, אני עכשיו מכניס אותו להווה שלי.