This Life Is Not Mine

פרק 7:

7 שנים קודם לכן:

46 שעות לפני- סביבות השעה 19:00:
רכנתי אל אפריל. "תפסיקי עם זה."
"קדימה נו," נאנקה. "זה ההזדמנות שלך בלייק! הוא נפרד מימנה."
"נכון," רטנתי. "והיא רגישה עכשיו. ממש לא יעזור אם אני אבוא ואגיד לה שאני אוהב אותה."
"אתה-"
"תפסיקי אפריל." קטע אבא את אפריל.
אפריל פנתה להביט בו. "מה? אבא, אתה ברצינות לא חושב שהוא צריך לעשות משהו?"
"בלייק צריך, ברור שהוא כן, אני אף פעם לא אמליץ על לשמור את הרגשות שלו," אבא העיף מבט באמא וחזר להביט באפריל. "אבל הוא צריך להיות מוכן ולהגיד בזמן הנכון."
"תודה." נשענתי לאחור.
אפריל גלגלה עניים. "כן טוב, אני לא מסכימה עם אבא."
"את זאת ששאלת אותו לדעתו." עניתי.
"כן טוב, חשבתי שהוא בצד שלי."
"מה גרם לך לחשוב שהוא בצד שלך?" הרמתי גבה.
"המבט שלו." קראה.
אבא חייך. "אתם משעשעים אותי ילדים."
"למה?" קפצה אפריל.
"היה לי פעם שיחה דומה עם אלי." חייך, מביט באמא.
"ומה עשית?" שאלתי.
"מי זאת הייתה?" שאלה אפריל.
"אמא שלכם," ענה.
"ומה קרה?" שאלה אפריל.
"אמרתי לה. ואחרי כמה שנים מנעתי מימנה להתחתן עם מישהו אחר."
"באמת בנג'מין." נזפה אמא בחיוך.
אפריל העבירה את מבטה בין אמא ואבא.
זרקתי על אפריל כפית. "רואה? סתמי."
אפריל גלגלה עניים. "לא אכפת לי מה היה עם אבא, בלי להעליב, אני עדיין חושבת שאתה אידיוט."
"תפסיקי." רטנתי.
קאמיל נכנסה למטבח והתיישבה ליד אפריל. "איחרתי לוויכוח היומי?"
"לא הפסדת הרבה," משכתי בכתפי. "חוץ מאת זה שאבא אמר שהוא עצר את החתונה של אמא."
"הו," אמרה קאמיל בחיוך והגישה לעצמה בשר. "אני זוכרת את החתונה הזאת."
"היית בת שלוש." קראה אפריל.
"ובלייק היה בן חודש כשהם התחתנו, אז?" קאמיל הביטה באפריל.
"באמת?" אפריל נשענה על ידה והביטה בפניה של קאמיל. "ומה את אומרת על שניהם?"
"על שני החתונות?" שאלה קאמיל. "חטפתי קלקול קיבה מהעוגה בחתונה שהתבטלה, אז שהאוכל בחתונה של אמא ואבא היה הרבה יותר טעים."
"על זה את יכולה להודות לאבא שלך," צחקה אמא. "הוא הכריח אותי לבחור את האוכל בחתונה שלנו."
"אתם כאלה מוזרים." נאנחה אפריל ודפקה את ראשה בשולחן.
"בלייק?" קראה לפתע קארמן מהסלון.
קמתי.
"שפוט." נחרה אפריל.
סטרתי לראשה והלכתי לסלון.

עכשיו:

דארן הביט בי במשך דקות ארוכות.
"תפסיק להסתכל עליי ככה דארן." נאנחתי והשפלתי את מבטי.
"למה חזרת?"
"הייתי חייב."
"למה?"
"היא מתחתנת לעזאזל!" קראתי. "קארמן פאקינג מתחתנת! עם הבחור שבגד בה עם עשרות בחורות, אתה מוכן להסביר לי איך זה קרה?"
"הוא השתנה." משך דארן בכתפיו.
"השתנה?" הרמתי גבות. "השתנה? בוגד תמיד נשאר בוגד דארן, הוא בגד בה במשך שנתיים רצוף והמשיך להגיד לה שהוא אוהב אותה. איך דבר כזה משתנה?"
"הם חזרו לצאת שלוש שנים אחרי שנעלמת, הוא השתנה."
"הוא בגד בה מאז שהם התחילו לצאת?" הרמתי גבות.
"אני לא יודע."
"אתה לא יודע?" שאלתי בהלם.
"כן בלייק, אני לא יודע." רטן. "לא שמרנו כל כך על קשר אחרי התיכון, הכי הרבה שאנחנו מדברים זה פעם בשבוע. וחוץ מזה, אני כבר לא הבחור שיודע כל שמועה, אנחנו כבר לא בתיכון."
"היא מאושרת?" בחנתי את הבעתו.
"אני לא יודע בלייק," נאנח ודפק את ראשו בקיר שעליו נשען. "אני לא בקשר כזה טוב איתה, מתי תבין את זה?"
"למה לא?" שאלתי. "היינו החברים הכי טובים!"
"נכון!" קרא בעצבים. "היינו! בגללך! ואז אתה ברחת, ברחת לקיבינימט והשארת אותי להתמודד עם ההתפרקות והדמעות שלה. השארת אותי בסימן שאלה גדול ומחורבן כמו כולם! אתה יודע כמה פעמים מחורבנות הייתי צריך לשכנע אותה שאנחנו לא נמצא את הגופה שלך עוד כמה ימים באיזה נהר כי לא התאבדת? אתה יודע כמה פעמים מחורבנות הייתי צריך להבטיח לה שאתה תחזור כי רק היית צריך הפסקה קצרה? הבטחה, שאגב, לא יכולתי לקיים! כי לא אמרת לאף בן אדם לאן הלכת."
שתקתי, לוטש בו מבט.
"אחרי כמה חודשים איבדנו תקווה בלייק, ההורים שלך איבדו תקווה. איזה בן אדם מחורבן לא איבד? היום הולדת שלך הפך ליום המוות שלך."
"אבל לא מתתי."
"ומי ידע את זה?" הרים גבות. "מעניין באמת למה. הו נכון, כי ברחת בלי להסתכל לאחור."
קארמן נכנסה. "בנים?"
"אין לך זכות דיבור בכלל דארן," נאנחתי, מתעלם מקארמן. "אתה היחיד שכן דיברתי איתו איכשהו."
"דיברת איתי?" קרא. "דיברת איתי? מה אמרת לי? לשמור על קארמן? אמרת לי משפט אחד ואפילו לא נתת לי להגיב! מה אני אמור לעשות עם זה? ממה אני אמור לשמור עליה? מהחרא שאתה השארת מאחור?"
"אני לא יודע לעזאזל!" צעקתי. "אבל זה הדבר היחיד שרציתי לבקש!"
"למה? כי אהבת אותה?" שאל בזלזול.
"כן," גלגלתי עניים. "תזלזל בזה כמה שאתה רוצה, אבל באמת אהבתי אותה."
"אל תנסה להוכיח לי כלום אידיוט, אני ואחיות שלך היינו אלה שהיינו שם כל פעם שאזרת קצת אומץ לספר וכשאיבדת אותו, אני ואחיות שלך היינו שם כל פעם שהיית מתעצבן על טייט כי הוא פגע בה. אבל אם באמת היה לך אכפת ואם באמת היית אוהב אותה לא היית עוזב, או לפחות לא היית עוזב בלי להגיד לאן אתה הולך."
"הייתי חייב לעזוב בלי לספר לאף אחד לאן אני הולך. אתה לא תבין את זה דארן."
"אולי כי לא ניסית להסביר."
הבטתי בו, לא עונה. ידעתי שהוא צודק. יכולתי להגיד משהו, ההוא היה נענש ואני הייתי ממשיך לחיות סביב אנשים שאוהבים אותי. אבל לא יכולתי להישאר, התביישתי, ידעתי שזה לא אשמתי אבל בכל זאת הרגשתי שכל מה שקרה, קרה באשמתי. ובשביל להגן עליהם, הייתי צריך לעזוב.
"תחפש אותי כשתמצא תירוץ." אמר דארן ויצא מהחדר.
הבטתי בקארמן.
"אתה בסדר?" שאלה בשקט.
"כן, מצטער."
"אין לך על מה." הנידה בראשה.
"ברור שיש לי," השפלתי את מבטי. "לא הייתי אמור לבוא, הייתי צריך להישאר בבית שלי."
"איפה הבית הזה שלך?" שאלה קארמן.
הבטתי בה, שותק.
"אוקיי." נאנחה. "אתה לא חייב לספר."
"קארמן?" שאלתי בשקט. "את בטוחה לגבי החתונה עם טייט? את באמת מאושרת איתו?"
"אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. כי לפי מה שהבנתי כל פעם ששאלת את זה זה היה כדי שיהיה לך תירוץ לא לספר לי על הרגשות שלך."
השפלתי את מבטי. "סליחה."
"אני לא הבן אדם שאתה צריך לבקש מימנו סליחה."
נאנחתי והבטתי בה. "זה מה שכולם אומרים, אבל זה לא נכון! אני צריכה לבקש סליחה מכולכם. לא חשבתי לפני שפעלתי, למרות שהייתי צריך, חשבתי שאני עושה לכם טובה בזה שאני מסתלק."
"אבל אתה לא."
"עכשיו אני מבין את זה."
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
לא הצלחתי להיזכר אם העלתי פרק אתמולל אז אם העלתי קבלו עוד פרק(😄) ואם לא.. סליחה ששכחתי
לילה טוב❤