This Life Is Not Mine

אפילוג:

15 שנים קודם לכן:

שכבתי על הדשא, בוהה בשמים. הם היו בצבע תכלת כל כך צלול שלא הייתי בטוח אם אני חולם או לא. הושטתי את ידי עצידה ותפסתי את ידה של קארמן, לוחץ עליה מעט.

"מה אתה עושה?" צחקקה ולחצה את ידי חזרה.

הפנתי את ראשי להביט בה. "בודק שאת אמיתית."

קארמן התהפכה על ביטנה כדי שתוכל להביט בפניי. "למה?"

"זה יותר מידי מושלם בשביל להיות אמיתי."

"מה יותר מידי מושלם?" הביטה בי בבלבול.

הזדקפתי על מרפקיי, מביט בפניה. "זה," אמרתי וסימנתי על הסביבה. "את."

קארמן חייכה. "תודה, אבל מה כל כך מושלם בי?"

"את רצינית?" חייכתי. "מה לא?"

קארמן כיווצה את ענייה. "אתה סתם מתחנף."

"למה שאני אעשה את זה?" חייכתי. "מה יש לי להרוויח?"

קארמן משכה בכתפה.

נשעתי על ידי וסידרתי את שערה בידי השנייה. "את מושלמת קארמן."

קארמן הנידה בראשה. "אני לא."

גלגלתי עניים. "למה את קרציה?"

קארמן חייכה.

"אני אוהב אותך קארי," אמרתי בשקט.

ענייה התרככו. "אני אוהבת אותך בליי."

בלי לחשוב יותר מידי רכנתי אליה והנחתי נשיקה רכה על שפתיה.

קארמן הביטה בי.

דלת המרפסת נפתחה ואבא יצא מימנה. "אתם באים פנימה חבר'ה?"

הבטנו בו.

"קדימה!" קרא. "לא כל יום תחגגי יום הולדת 12 קארמן!"

צחקנו. "באים." אמרתי. קמתי ועזרתי לקארמן לקום, נכנס איתה לבית.

עכשיו:

"אוי בלייק," לחשה קארמן, בוהה בהשתקפות שלה במראה. "זה נראה מזעזע."

"אנחנו מסתכלים על אותו הדבר?" שאלתי בדאגה מזויפת וניגשתי אליה.

קארמן גיכחה.

חיבקתי אותה סביב מותניה והנחתי את סנטרי על כתפה. "פאק, זה באמת מזעזע." מלמלתי והבטתי בענייה במראה. "שוב, למה לעזאזל את מסכימה להתחתן איתי אם אני נראה ככה?"

קארמן צחקה. "תפסיק! אתה סתאם מתחנף."

צחקתי ונישקתי את לחיה. "אני אוהב אותך מתוקה,"

"אני אוהבת אותך," חייכה.

בחנתי את שניינו במראה. קארמן לבשה שמלה לבנה ארוכה ויפהפייה ואני לבשתי חליפה, שערי מסודר בפעם הראשונה בחיי.

"רק רגע, מה אתה עושה פה?" שאלה לפתע והסתובבה להביט בי, מופתעת. "אסור לך לראות אותי לפני החופה."

"שש.." לחשתי בחיוך. "אם אפריל ונורה ישמעו אותך הם ירצחו אותי עוד לפני שאני אוכל להפוך לבעלך."

וכמו על פי סימן שתיהן הופיעו מאחורינו. "בלייק!" קראו בזעזוע.

קרצתי לקארמן בחיוך והסתובבתי להביט בהן במבט תמים. "מה?"

"לך מפה!" קראה אפריל.

"אסור לך לראות את הכלה." הוסיפה נורה.

"זה עושה מזל רע." אמרה אפריל.

"מה יקרה?" נחרתי. "השמלה שלה תנבול כי ראיתי אותה שנייה אחת קודם ממה שהייתי צריך?"

נורה ואפריל הביטו בי בזעזוע.

אפריל הצביע על היציאה. "צא." פקדה בקול מאיים.

חייכתי.

קארמן צחקקה ודחפה את כתפי בעדינות. "לך, לפני ששתיהן יחטפו התקף בגללך."

נישקתי את לחייה של קארמן ויצאתי מהחדר, חומק מידה של אפריל.

טרוי ואבא הביטו בי.

"אתה הרגע יצאת מהחדר של הכלה?" שאל טרוי. "חשבתי שזה אסור."

"וכמעט מתתי בגלל זה." משכתי בכתפי בחיוך ובחנתי את האולם לפני שפניתי לאבא. "מייקל עדיין אצל אמא?" שאלתי.

אבא הנהן. "כדאי שתלך לעמוד במקום שלך," אמר. "דרו יהיה פה כל רגע כדי ללוות את קארמן."

חייכתי וסימנתי לו ללוות אותי. "איך זה באמת?" שאלתי בדרך למקומי.

"להתחתן?"

"ללוות את הילדים שלך לחופה." הבטתי בו.

אבא חייך. "שום אושר בעולם לא ישתווה לאושר של לחתן את הילדים שלך."

חייכתי. "תודה שאתה פה."

"לא הייתי מפספס את זה בעד שום הון שבעולם."

"ניפגש עוד מעט?"

אבא הנהן וטפח על כתפי. "זה אפילו לא שאלה."

חייכתי אליו וצעדתי קדימה אל מקומי מול הכומר. צעדתי קדימה אל עתיד עם אהבת הילדות שלי, אל עתיד מלא חיוכים, צחוק ובשורות טובות. עתיד מלא משפחה קיימת ומתחדשת.
צעדתי קדימה אל עתיד בטוח, מלא הפתעות ואושר.

°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז.. זה סוף הספר השלישי והאחרון ב'טרלוגיית אובריין' מי היה מאמין אה? 😊 אני בהחלט אתגעגע לבנים במשפחה הזאת..
תודה לכל מי שהיה פה מתחילת הסידרה ולכל אלה שהצטרפו בדרך 😋 תודה על כל התגובות, תודה על כל הפירגון, תודה על כל העידוד, תודה על כל האהבה והתמיכה שקיבלתי מכל אחת ואחד מכם. תודה שסבלתם איתי ביחד את הבלאגן של לוקאס, בנג'מין ובלייק 😉
לילה טוב 🌷❤