This Life Is Not Mine

פרק 24:

"אתה עולה?" שאלה קארמן.

הנדתי בראשי. "אני לא רוצה לעלות לשם."

"אם לא היית רוצה לא היית מבקש מימני לקבוע לך פגישה."

"אני לא רוצה טיפול," הבטתי בה. "אני רוצה לא להפוך לג'ספר."

"בשביל זה אתה צריך טיפול בלייק."

שתקתי.

"אתה רוצה שאני אעלה איתך?" שאלה ברוך.

הבטתי בה. "כן."

קארמן כיבתה את הרכב ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת.

עקבתי אחריה בעניי בזמן שעקפה את הרכב וניגשה לצד שלי, פותחת את הדלת. "בוא." אמרה ולקחה את ידי, מוציאה אותי מהרכב ומושכת אותי למעלית.

עלינו עד לקומה השלישית ופנינו לחדר של הפסיכולוגית, מיס בנט.

קארמן דפקה ומיס בנט פתחה. "שלום," חייכה אלינו. "בלייק נכון?"

הנהנתי.

"את גם?" שאלה את קארמן.

קארמן הנידה בראשה ודחפה אותי בעדינות לישיבה על הכורסא. "רק ליוויתי אותו," ענתה ופנתה אליי. "אני אחזור עוד שעה אוקיי?"

הנהנתי.

"אני אוהבת אותך," נישקה את ראשי ויצאה.

מיס בנט סגרה את הדלת אחרי קארמן והתיישבה. "בלייק נכון?"

הנהנתי. "מיס בנט נכון?"

"כן," חייכה. "מה שלומך?"

משכתי בכתפי.

"איך אתה מרגיש עם ההגעה לכאן?"

"לא חושב שהייתי נכנס אם קארמן לא הייתה באה איתי."

"קארמן זאת הבחורה שהגיעה איתך?"

"מין הסתם." הנהנתי.

"אז מה קרה החלטת שאתה רוצה לבוא לטיפול?"

"אני לא רוצה לבוא לטיפול," עניתי. "אבל אם לא אבוא, אני מפחד שאהפוך למי שפגע בי."

"למה?"

"זה באמת משנה?"

"בלייק," אמרה בעדינות. "אני מבינה שאתה לא אוהב טיפולים אך אם אתה באמת רוצה לטפל בשורש הבעיה תצטרך לשתף איתי פעולה. אני לא יכולה לעשות הכל לבד."

נאנחתי ושקעתי עמוק יותר בכורסא. "מצטער, אני פשוט לא הכי מתלהב מלהגיע לכאן."

"אין לך על מה להתנצל," הרגיעה אותי. "אתה לא אוהב פסיכולוגים?"

"לא,"

"מדוע?"

"אתם כל כך יהירים."

מיס בנט חייכה. "אוקיי. בוא נתחיל לאט, מי זאת הבחורה שבאה איתך?"

שעה אחרי יצאתי משם. ירדתי במעלית לחנייה ונכנסתי לרכב.

"איך היה?" שאלה קארמן ברגע שסגרתי את הדלת ויצאה מהחנייה.

"היא הגבירה לי את הרצון למות," נאנקתי. "היית פה כל הזמן הזה?"

"לא," אמרה. "היה עד כדי כך נורא?"

"לא, אבל אני שונא פסיכולוגים."

"אל תבוא בגישה הזאת בלייק," קארמן העיפה בי מבט.

"אז באיזה גישה לבוא?" רטנתי. "שבא לי על הטיפול הזה?"

"הגישה הזאת רק תהפוך את החוויה הזאת ליותר גרועה."

"לא הייתי קורה לזה חוויה," אמרתי. "תפסיקי עם ההתנהגות הפסיכולוגית הזאת קארמן, מספיק לי אחת."

"מזכירה לך שיש לי תואר בפסיכולוגיה בלייק."

"יש לך?" הבטתי בה. "באמת?"

"כן," קארמן העיפה בי מבט בשנית. "מצטערת שכחתי שאתה לא.. מצטערת."

"זה בסדר," הנדתי בראשי. "אני מצטער על ההתנהגות שלי, זה לא בסדר מצידי. זה פשוט לא תקופה טובה."

"זה בסדר, אני מבינה."

"אז אולי תסבירי לי," מלמלתי. "כי אני לא מבין כלום."

קארמן שתקה.

נאנחתי. "אפשר לעבור לקנות קפה?" שאלתי כשהבחנתי בנוריץ' מולנו.

קארמן הנהנה ופנתה, חונה.

המשכתי לשבת, בוהה בחנות.

"אתה רוצה שאני אלך להביא?" שאלה בשקט.

הנהנתי.

קארמן כיבתה את הרכב והשתחררה מהחגורה, יוצאת מהרכב.

הבטתי בה בזמן שנכנס לחנות. חמש דקות אחרי השתחררתי מהחגורה והוצאתי את המפתח, יוצא מהרכב. נעלתי אותו ונכנסתי לנוריץ', מחפש את קארמן בעניי. ברגע שעניי מצאו אותה ניגשתי אליה.

"חשבתי שנשארת ברכב," הביטה בי כשנעמדתי לידה.

כרכתי את ידי סביבה ונישקתי את ראשה. "תודה שאת פה קאר."

קארמן חיבקה אותי. "מתי שתרצה."

"אני בונה על זה."

קארמן חייכה אליי.

"בואי נוותר על לקחת את הקפה," אמרתי. "רוצה לשבת לאכול?"

"בטח."

חייכתי אליה והובלתי אותה אל אחד התאים.

הפלאפון של קארמן צלצל רגע אחרי שהאוכל הגיע. "סליחה," מלמלה קארמן ושלפה את הפלאפון מהתיק.

"מי זה?" שאלתי.

"אפריל," קימטה את מצחה וענתה. "כן אפריל?"

דחפתי טבעת בצל לפה והבטתי בקארמן. "מה קורה?" שאלתי בלי קול.

קארמן הנידה בראשה, מקשיבה לאפריל. "אני מבינה," אמרה אחרי כמה דקות של הקשבה. "אני יביא את זה עוד כמה שעות. בנתיים אל תגידי לדארן כלום, אין סיבה להלחיץ אותו סתם."

נעצתי בה מבט. "קארמן מה קורה?"

קארמן הרימה את ידה, משתיקה אותי. "לא, זה רק בלייק. כן, חזרנו מהפסיכולוגית, אנחנו אוכלים. אני אדבר איתך אחר כך. ביי. ביי." סיימה את השיחה והניחה את הפלאפון בצד.

"מה אפריל רצתה?"

"היא רוצה לדבר איתי."

"היא ודארן רבו?"

"לא."

"אז מה היא אמורה לא להגיד לו?" שאלתי. "מה יכול כל כך להלחיץ אותו?"

"בלייק," תקעה בי קארמן מבט. "בבקשה. זה לא עניינך והדבר האחרון שמחשק לי זה לריב איתך על שטויות."

"זה לא שטויות אם אחותי דואגת לגבי חבר שלה-"

"בלייק," קטעה אותי. "בבקשה."

נשענתי לאחור. "מצטער."

"בוא פשוט נאכל אוקיי?"

לקחתי את ידה אל שפתיי, מנשק אותה. "מצטער. לא התכוונתי לצאת עלייך."

"זה בסדר בלייק,"

"זה לא," הנדתי בראשי. "אין שום תירוץ להתנהגות שלי."

קארמן חייכה אליי.

סיימנו לאכול וחזרנו הביתה, בדרך עצרנו בבית מרקחת וקארמן נכנסה לרגע, לא מסכימה שאבוא איתה. קארמן סירבה להראות לי מה היא קנתה ואני לא לחצתי, לא רצית להתפרץ עליה שוב. כשהגענו הביתה אפריל יצאה מהסלון ותפסה את ידה של קארמן ומשכה אותה ללמעלה.

בהיתי בהן עולות ונכנסתי למטבח, מכין קפה. שלוש כוסות אחר כך עליתי לחדר, עם הכוס הרביעית. שמעתי את אפריל וקארמן מדברות בחדר של אפריל אך התעלמתי, נכנס לחדר שלי. התיישבתי על המיטה ופתחתי את המחשב.

הוצאתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי אל תומס.

"תומס מאליק." ענה כעבור כמה צלצולים.

"היי," אמרתי. "זה בלייק."

"בלייק," חזר. "מה שלומך?"

"בסדר. תגיד, אתה יודע משהו על ההעברה?"

"לא, לא אמרו לי שום דבר אבל אני יכול לשאול מחר."

"מחר?"

"כן בלייק. מחר."

"אוקיי," נאנחתי. "תודה תומס."

"חכה," קרא לפני שניתקתי. "אתה בסדר?" שאל, קולו התרכך.

"כן," אמרתי. "אני בסדר. דבר איתי מחר?"

"בטח, להתראות." ניתק.

"להתראות." מלמלתי לקו הקטוע והנחתי את הפלאפון בצד.

"בלייק!" קראה אפריל מחדרה, מקפיצה אותי.

"מה?" קראתי.

"בוא לכאן!"

הזזתי את המחשב מרגליי וקמתי, ניגש לחדר של אפריל. פתחתי את הדלת והבטתי בהן. "מה קורה?"

"בוא," אמרה אפריל וטפחה את המקום לידה במיטה. "סגור את הדלת."

נכנסתי וסגרתי את הדלת, מתיישב ליד אפריל. "מה קורה? אתן מלחיצות אותי."

אפריל לקחה את ידי והניחה בו משהו.

הבטתי בחפץ שבידי עניי נפערו והרמתי את מבטי אל אפריל. "בבקשה תגידי לי שזה לא שלך."

"זה שלי," אמרה קארמן בשקט.