This Life Is Not Mine

פרק 6:

7 שנים קודם מכן:

52 שעות לפני- סביבות השעה 13:00:
דפקתי על הדלת בעדינות ונכנסתי.
קארמן הרימה את ראשה ממסך המחשב.
"היי," חייכתי אליה. "אני יכול להכנס?"
קארמן הנהנה.
נכנסתי וסגרתי את הדלת, מתיישב על הכיסא הצמוד לשולחן הכתיבה. "אני.. התכוונתי לבוא מוקדם יותר, אבל לקח לי זמן לשכנע את דארן לתת לי טרמפ."
"הו," אמרה. "מצטערת, שכחתי שבאת איתי."
"זה בסדר," הנדתי בראשי. "למה יצאת מוקדם?"
"טייט רצה שנלך לסיבוב."
"פספסת מבחן."
קארמן משכה בכתפה. "אמרתי למורה שזה מקרה חירום."
"אל תתני לו לפגוע לך בלימודים קארמן."
"אל תתחיל בלייק." גלגלה עניים.
שתקתי.
קארמן חזרה להביט להביט במחשב.
קמתי מהכיסא וניגשתי אליה, מתיישב ליד רגליה. "את כועסת עליי קארמן?"
קארמן הרימה את ראשה בשנית. "קצת."
"אוף," אמרתי. "אני יכול חיבוק?"
קארמן הזיזה את המחשב מברכיה והזדקפה, מחבקת אותי.
חיבקתי אותה בחוזקה. "אני ממש מצטער."
"זה בסדר," הביטה בי. "אין לך על מה להצטער."
"את באמת מאושרת איתו?" בחנתי את ענייה.
קארמן נשענה אחורה אך לא שחררתי את אחיזתי. "אף מערכת יחסים היא לא מאושרת בלייק, אבל אני אוהבת אותו."
ליבי התכווץ. "אוקיי," חייכתי אליה. "רק תבטיחי לי שתעזבי לפני שתפגעי."
"אתה מבקש הרבה דברים בזמן האחרון."
"פשוט תבטיחי קארמן." רטנתי.
"אוקיי," חייכה. "אני מבטיחה."

עכשיו:

"אלוהים אדירים, בלייק." אמרה קארמן כשהתקרבתי אליה.
"מזל טוב." חייכתי אליה וטמנתי את ידיי בכיסים, מסמן בבירור שאני לא רוצה חיבוקים.
"אני.. אמ, תודה." אמרה בבלבול. "קייט לא אמרה לי שאישרת הגעה."
גבותיי התרוממו. "מה את אומרת."
"היא כנראה רצתה לעשות לי הפתעה או משהו." מלמלה וחייכה אליי. "טוב לראות אותך כאן."
חייכתי.
מישהו נתקל בי וכשפניתי להביט הבחנתי באפריל מביטה בי מרחוק בכעס.
"דיברת עם אפריל?" שאלה קארמן בשקט.
"ניסיתי," חזרתי להביט בקארמן. "אבל היא לא מדברת איתי."
"הרסת אותה כשעזבת." הנהנה קארמן.
"לא עוזר." נשפתי.
"אני מצטערת, אני פשוט.."
שתקתי.
"היא לא היחידה שהרסת." הביטה בעניי.
הנדתי בראשי. "היו לי סיבות לעזוב קארמן."
"היו לך גם סיבות להישאר." ענתה.
"את אפילו לא יודעת למה עזבתי."
"אתה יודע למה עזבת?" הרימה גבות.
"איזה סיבות היו לי להישאר?" התעלמתי משאלתה.
"המשפחה שלך, אני, דארן! איזה לא?"
"אתם הסיבה שעזבתי קארמן."
"מה?" קראה.
"תורידי את הקול," רטנתי. "זה לא באמת משנה למה עזבתי."
"אולי לך לא, לנו זה כן!"
שתקתי.
"קאמיל ואפריל סיפרו לי על הרגשות שלך כלפיי." הוסיפה בשקט.
תקעתי בה מבט. "לא היה להן זכות."
"הן לא ידעו אם תחזור בכלל."
"עדיין."
"זה נכון?" בחנה את עניי.
"ברור שזה נכון קארמן," גלגלתי עניים. "את חושבת שסתם רציתי לדבר איתך ביום הולדת של אפריל?"
"גם את זה הן סיפרו לי," אמרה קארמן. "התכוונת לספר לי ואז נעלמת יום אחרי."
שתקתי.
"אתה לא היחיד שהיו לו רגשות כאלה."
לטשתי בה מבט. היא הרגישה את אותו הדבר כלפיי?
"בלייק," אמרה ברוך. "כשמצאתי אותך היית כל כך שקט, אף אחד לא הבין למה התהפכת פתאום."
שתקתי והבטתי ברצפה. ביטני התהפכה.
"בלייק," הניחה את ידה על זרועי. "מה קרה בזמן שלא מצאתי אותך?"
הרמתי את עניי אליה. "יש פה שירותים?"
"סוף המסדרון שמאלה, אתה בסדר? אתה נראה קצת ירוק.."
"באלי להקיא." מלמלתי ועקפתי אותה עוד לפני שסיימה את המשפט, ממהר לשירותים. טרקתי את הדלת ונעלתי אותה אחריי, רוכן מעל האסלה ומרוקן את תכולת ביטני.
"בלייק?" שאלה קארמן מבחוץ.
"תלכי." מלמלתי.
"אתה בסדר?"
הורדתי את המים ושטפתי את פי, מביט במראה. עורי היה בצבע שנהב המוכר לי מימי ילדותי. פני היו נצבעות שנהב ברגע שהיה לי בחילה או התחלתי מחלה כלשהי, זה הפך להתראה לאמא כך היא תמיד ידעה אם אני חולה או סתם מעמיד פנים. שטפתי את פי שוב ויצאתי.
קארמן הביטה בי.
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"על מה שקרה הרגע או על היום הולדת שלך?"
רציתי לתקן אותה ולהגיד 'היום הולדת של אפריל' אך ידעתי שזה יגרור הסברים שלא רציתי לתת. "על שניהם." נאנחתי.
קארמן הנהנה.
"מי הבחור בעל המזל?" שאלתי בשקט, במטרה לשנות נושא.
"הו," העלתה חיוך קטן. "אני אכיר לך אותו, אתה מין הסתאם זוכר אותו."
"זוכר אותו?" שאלתי אך היא לא הוסיפה מילה ורק הובילה אותי לגינה.
קארמן ניגשה אל חברות גברים שעמדה ודיברה בחצר, ונגעה לאחד מהם בזרועו. "טייט?" שאלה והוא הסתובב.
לא נכון! טייט ראלי עמד מולי, משפיל את מבטו את קארמן. "מה קרה קארמן?"
"בלייק הצליח להגיע." אמרה והצביע עליי.
טייט הרים את מבטו אליי. "הו, שלום בלייק."
"ראלי." אמרתי בקור. אני לא יודע עד כמה טייט השתנה אבל זה לא שינה לי. שום דבר לא יגרום לי לשנוא אותו פחות. זכרתי את התקופה בה יצא עם קארמן ובגד בה יותר מפעם אחת. אהבתי אותה אז, אולי אני לא אוהב אותה עכשיו כמו פעם אך אני עדיין זוכר כל דמעה שהורידה בגללו, את הכאב שהרגשתי בשבילה ואיך הלב שלי נקרע בכל פעם שראיתי דמעה של עצב באשמתו.
"מה שלומך?" חייך ביהירות האופיינית לו והושיט את ידו ללחיצה. "אני שמח שיכולת להגיע אחרי הכל."
"כן," אמרתי וטמנתי את ידיי עמוק יותר בכיסי המכנס, מסרב בתוקף ללחוץ את ידו. "שמח להיות פה."
טייט העיף מבט בקארמן והוריד את ידו. "כמה זמן אתה נשאר?"
"עד שאחותי תסכים להקשיב לי." עניתי.
"ולמה שאני אעשה את זה?" נשמע קולה של אפריל והיא נעמדה לידנו.
"כי אני רוצה לספר לך למה לקחתי את הרגליים שלי וברחתי."
אפריל הביטה בקארמן. "תגידי לו שאני תמיד יכולה לשמוע את זה מאמא או ממך."
קארמן פתחה את פיה אך הרמתי את ידי והשתקתי אותה. "אבל אני לא הולך לספר לקארמן או לאמא, אני מתכוון לספר רק לך."
"למה?" פנתה להביט בי, ענייה רושפות.
הזדקפתי. "כי לא אכפת לי מה אמא או קארמן או כל אחד אחר חושב על זה שעזבתי, אכפת לי מה את חושבת כי אני לא רוצה שתחיי במחשבה שנטשתי אותך."
"אבל זה מה שעשית." כיווצה את ענייה.
"זה היה פזיז," אמרתי. "אני לא מתחרט שעזבתי, אני מתחרט שלא עצרתי למספיק זמן כדי להסביר לך למה."
"אבל מיהרת לברוח," אמרה בקול חסר סבלנות. "אתה מתכוון ללכת אחרי שתסביר לי?"
בחנתי אותה. "כנראה שכן."
אפריל תקעה בי את ענייה הכחולות. "אז מה הטעם שאני אקשיב לך?" הסתובבה והתרחקה מאיתנו.