This Life Is Not Mine

פרק 30:

מיקמתי את אחת מכוסות הקפה בין ביטני לזרועי והוצאתי את הפלאפון מהכיס באנחה, פותח את ההודעה.

קארמן וואלטר: הי בלייק. לא הייתי מבקשת אבל זה דיי דחוף, יש לי הערב אירוע של העבודה.. יש מצב אני משאירה אצלך את מייקל לכמה שעות?
בלייק אובריין: בטח, איזה שאלה. מתי?
קארמן וואלטר: אני אביא לך אותו בסביבות חמש, תהייה בבית?
בלייק אובריין: בטח. רק אל תשכחי להביא את הקוף שלו
קארמן וואלטר: ברור. תודה
בלייק אובריין: אין בעד מה

החזרתי את הפלאפון לכיס ולקחתי את הכוס חזרה בידי. התיישבתי ליד אמא והושטתי לה את אחת מהכוסות.

אמא ניתקה את מבטה מהקיר והביטה בכוס, לוקחת אותה.

"את יודעת שהוא יהיה בסדר נכון?"

אמא הנהנה.

"גברת אובריין?" קראה אחת האחיות מהעמדה.

אמא נעמדה וניגשה אליה במהירות.

נשענתי לאחור ונאנחתי.

הפלאפון שלי צלצל.

הוצאתי אותו מהכיס ועניתי לאפריל. "כן?"

"היי, אתה נשמע עייף, הכל בסדר?"

"כן, זה רק.. כלום, לא חשוב. מה קורה?"

"מעולה," אמרה. "אתה יכול להקשיב לי כמה שניות בלי לקטוע אותי?"

"בטח, דברי."

"יצא לי לדבר עם קארמן."

"אפריל-" קטעתי אותה.

"מה אמרתי על לקטוע אותי?" הרימה את קולה.

"סליחה." אמרתי.

"אני חושבת שאתה צריך ללכת לדבר איתה."

"סיימת?" שאלתי בזלזול. "כי את חיה בסרט אם את חושבת שאני אלך לדבר עם קארמן."

"למה?"

"אפריל, הודתי בפניה שאני עדיין מאוהב בה!"

"זה לא כאילו זה היה סוד לפני."

"את זוכרת מה היא אמרה לי?" שאלתי. "כי אני כן. אני זוכר כל מילה מזדיינת בעל פה."

"אכפת לה ממך."

"אה כן?" התעצבנתי. "אבא מאושפז כבר יותר משבועיים והיא אפילו לא טרחה לבדוק אם מישהו מאיתנו בסדר או צריך משהו! אם זה מראה כמה אכפת לה מימני אני בטטה."

"אתה באמת בטטה," נזפה אפריל. "מה זאת אומרת אבא מאושפז?"

עצמתי את עניי בחוזקה. "שיט."

"שיט?" קראה. "שיט? למה לעזאזל לא אמרתם לי את זה?"

"אמא לא רצתה," נאנחתי. "ואנחנו הסכמנו איתה."

"למה?" נהמה.

"כי יש לך שם חיים אפי," אמרתי. "יש לך שם חיים ואת לא יכולה פשוט לקום ולעזוב הכל בגלל שטויות!"

"זה לא שטויות." אמרה בכעס. "אלוהים, אני לא מאמינה שלא אמרתם לי כלום."

"התכוונו להגיד לך אפריל, כשהכל ייגמר. הוא יהיה בסדר,הוא פשוט זקוק למנוחה ולא יעזור שכל המשפחה תשרוץ יום ולילה בבית חולים. אמא, קאמיל ואני עושים משמרות למקרה שהוא יתעורר. פשוט לא רצינו להלחיץ אותך, בבקשה אל תבואי, אנחנו נתקשר אלייך אם יקרה משהו. אוקיי?"

אין תשובה.

"אפריל?" הבטתי במסך הפלאפון, השיחה נותקה. "דאמט," מלמלתי. היא ניתקה לי ואני ממשיך לדבר ולדבר כמו אידיוט.

קאמיל נכנסה לחדר וצדה אותי במבטה, ניגשת אליי. "היי, איפה אמא?"

"האחות קראה לה." אמרתי והבטתי אל עמדת האחיות אך אמא לא הייתה שם. "אני יכול להישבע שהיא הייתה שם."

קאמיל העבירה את מבטה בין עניי.

"מה?" שאלתי.

"אפריל שלחה לי הודעה, עצבנית." אמרה לאט. "יש לך מושג למה?"

"מצטער," נאנחתי. "מצטער. פלטתי, זה היה בטעות."

"בטעות?" הרימה גבות.

הנהנתי. "היא זרקה משהו שלא מצא חן בעניי על קארמן ואיכשהו פלטתי על המצב של אבא."

"על זה שלקארמן אכפת מימך?" שאלה קאמיל.

"איך את.. עזבי, אני אפילו לא רוצה לדעת." הנדתי בראשי. "כל כך אכפת לה אז היא לא באה?" שאלתי.

"אכפת לה מימך, היא פשוט נותנת לך את המרחב שאתה צריך. לחנוק אותך זה אף פעם לא התשובה." קמה וליטפה את ראשי. "לך הביתה," אמרה ברוך. "תנוח קצת, אני אתקשר אם משהו יקרה."

הנהנתי והבטתי בה מתרחקת מימני. קמתי ויצאתי מבית החולים, נוסע הביתה.

אפריל אובריין: אתה אידיוט שלא סיפרת לי
בלייק אובריין: אני יודע. ואני מצטער. לא רציתי להדאיג אותך סתם
אפריל אובריין: להדאיג אותי סתם? פאק בלייק, זה אבא שלי! זה לא סתם
בלייק אובריין: אני מבין. ואני מצטער

הרמתי את מבטי כשפעמון הדלת צלצל. לא התחשק לי לפתוח אז בהיתי בכוס המים שלי בתקווה שילכו אך הפעמון צלצל שוב. "רק רגע!" קראתי וקמתי מהספה באנקה.

הנחתי את הפלאפון על שולחן הקפה וניגשתי לפתוח את הדלת. עניי נתקלו בענייה הירוקות של קארמן.

"היי," חייכה במבוכה. "קאמיל אמרה לי שתהייה פה."

"היי," אמרתי בהיסוס. "חשבתי ש.. לא אמרת חמש? מה את עושה כאן? הבאת את מייקי?"

קארמן הנידה בראשה. "אני.. רציתי לדבר איתך, אתה יכול או שאתה עסוק?"

"אמ.." העפתי מבט בפנים הבית.

"אני יכולה לבוא בזמן אחר אם זה מפריע." מיהרה להגיד.

"לא, לא." אמרתי וזזתי אחורה, פותח את הדלת לרווחה. "תיכנסי."

קארמן נכנסה בחשש וקפצה כשסגרתי אחריה את הדלת.

"משהו לשתות?" שאלתי ונכנסתי למטבח כשהיא אחרי.

"לא," הנידה בראשה. "תודה."

"שבי," אמרתי וסימנתי לה על אחת הכיסאות, מתיישב בכיסא ממול.

קארמן התיישבה. "אתה לבד בבית?"

הנהנתי. "מה קורה קארמן? הכל בסדר?"

קארמן נאנחה. "רציתי לבקש סליחה על מה שקרה."

"את לא-"

"תן לי לסיים." קטעה אותי.

שתקתי וסימנתי לה להמשיך. למה כולם כל הזמן משתיקים אותי?

"אמרתי דברים נוראיים שלא התכוונתי אליהם ואני ממש מצטערת על זה," המשיכה. "מה שאמרתי לא נכון בכלל ואני ממש ממש מצטערת שפגעתי בך, זה לא היה הכוונה שלי באותו רגע וזה אף פעם לא היה. אני מצטערת שאני לא משתפת אותך כמו פעם, זה טעות."

הרמתי גבות. "עכשו סיימת?"

קארמן הנהנה.

"את לא צריכה להצטער," אמרתי. "מה שאמרת היה נכון. אנחנו לא ביחד יותר ואת לא חייבת לספר לי כלום, לא הייתי צריך לחטט לך בחיים."

"בלייק.." היא השתתקה לרגע, לא בטוחה מה להגיד ונאנחה. "זה לא זה."

"אז מה כן?" הרמתי גבה בודדה.

"אני רוצה שתהייה."

הבטתי בה בבלבול. "קארי.. את יכולה בבקשה לא לעשות סיבובים ולדבר ישיר? דיי קשה לי לעקוב אחרייך כשאת עושה את זה."

קארמן נאנחה בשנית. "בטח, אני.."

"רוצה רגע?" שאלתי אחרי כמה דקות שבהם היא לא דיברה.

"לא," הנידה בראשה. "זה בסדר,"

"אז דברי קארמן, את מלחיצה אותי."

"אני אוהבת אותך בלייק," אמרה קארמן.

לטשתי בה מבט.

קארמן לקחה את ידי בידיה הקטנות. "הייתי טיפשה, חשבתי שאני יכולה למחוק הכל בלי לחפש פיתרון, בלי לנסות לפתור את זה, פשוט לוותר ולהרים ידיים. חשבתי שיהיה הרבה יותר קל להרחיק אותך, להכחיש את הרגשות שלי אלייך. אבל ברגע שאמרת לי שנשבר לך הלב, באותו רגע.. לא יכולתי להכחיש את זה יותר. לא יכולתי לתת לך ללכת מימני שוב. הכל עלה לי, כל מה שניסיתי למחוק. כל מגע, כל חיוך, כל שמחה, כל אהבה. קשה לי ואני יודעת שזה אשמתי, כי באותו היום הרמתי ידיים מימך במקום להיות שם בשבילך, כי וויתרתי במקום לפתור."

הנדתי בראשי. "אני הלכתי מימך קארמן, לא את מימני."

"ואני נתתי לך. נמאס לי לצאת לדייטים חסרי משמעות כשאתה נמצא כל כך קרוב." המשיכה. "אני רוצה שתחטט לי בחיים, אני רוצה לשתף אותך בכל דבר שקורה לי בחיים. נמאס לי עם כל הקטע של המשמרות עם מייקל, אני רוצה שנגדל אותו ביחד כמו שרצינו כשגילינו על ההריון הזה. אני רוצה שתגור איתי באותו בית, תחלוק איתי את אותה המיטה, את אותו חדר אמבטיה. אני רוצה לקום כל בוקר אלייך ואיתך, להכין לך אוכל כשאתה רעב, להתכרבל איתך על הספה בזמן שאני רואה איזה סרט אידיוטי. בחיי, אני רוצה אפילו למצוא את הגרביים המסריחות שלך בכל חור לא הגיוני." צחקה בדמעות.

"מה את אומרת?" שאלתי בשקט, התאפקתי לא לבכות אך ידעתי שהדמעות עומדות בעניי כיוון שבקושי יכולתי לראות את פניה.

"אני אומרת שכשאתה הולך מימני, גם אם ראיתי אותך לשנייה, החיוך שלי יורד. השמחה שלי נעלמת. כי אתה הסיבה לכל זה. אתה הסיבה לחיוך שלי ואני לא מוכנה לוותר על זה. תתחתן איתי בלייק," ביקשה קארמן. "תהייה הסיבה לחיוך שלי לנצח. תהייה האבא של שאר הילדים שלי."

חייכתי והדמעות זלגו. "את רצינית?"

"הכי רצינית שיש." חייכה.

"אלוהים אדירים," צחקתי ואחזתי בפניה, מנשק אותה.