This Life Is Not Mine

פרק 27:

בלייק אובריין: היי

בלייק אובריין: התעוררתי ואת לא פה

בלייק אובריין: *שיחה שלא נענתה*

בלייק אובריין: קארי

בלייק אובריין: קארמן

בלייק אובריין: קארמן?

בלייק אובריין: *שיחה שלא נענתה*

בלייק אובריין: איפה את?

בלייק אובריין: תעני לי

בלייק אובריין: *שיחה שלא נענתה*

בלייק אובריין: איפה את בכלל? למה את לא עונה?

בלייק אובריין: *3 שיחות שלא נענו*

זרקתי את הפלאפון עצידה בתסכול וקמתי מהמיטה, מתמתח.

הפלאפון צלצל והרמתי אותו במהירות, 'ליאונורה אוברטון'. נאנחתי ועניתי, מצמיד את הפלאפון לאוזן. "כן ליאונורה?"

"נורה," ענתה. "מה שלומך בלייק?"

"מעולה מה שלומך?"

"בסדר גמור," אמרה. "הבטחת שתיפגש עם ההורים שלי וברחת ברגע שיכולת."

התכווצתי.

"אני אבין אם אתה לא רוצה להיפגש, פשוט הייתי שמחה אם היית אומר לי קודם."

"לא ברחתי, פשוט הייתי צריך לחזור הביתה, אני מצטער שהברזתי."

"זה בסדר, רק רציתי לוודא שזה לא משהו שאמרתי שאולי-"

"לא נורה, זה לא זה."

"אוקיי."

"תרצו לבוא לוויסלטאון?" הצעתי. "זה יהיה הרבה יותר נוח ואולי ככה תיפגשו עם יותר ממישהו אחד מהמשפחה."

"אני.. בטוח? לא תהייה למשפחה שלך בעיה?"

"ווילסטאון לא שייכת לאובריינים." נחרתי.

"לא רשמית." ענתה.

"שטויות, אני אדבר איתם." נפנפתי את דבריה. "מצטער אם זה קצת רחוק לכם פשוט אני דיי חייב להישאר בעיר בזמן הקרוב."

"אין בעיה," אמרה, חיוך נשמע בקולה. "אני אדבר עם ההורים שלי."

"מעולה."

"נדבר?"

"כן," אמרתי. "להתראות."

"להתראות," אמרה וניתקה את השיחה.

הכנסתי את הפלאפון לכיס וירדתי ללמטה לראות מי בבית. הבית היה ריק חוץ מאפריל ודארן שישבו במטבח. נכנסתי למטבח וצנחתי על הכיסא מול אפריל ודארן.

אפריל פנתה להביט בי, משחררת באופן אוטומטי את ידו של דארן.

הם היו עושים את זה הרבה פעם, איך זה שאף פעם לא שמתי לב? "אני מפריע?" הרמתי גבות.

"קצת." אמרה אפריל ולקחה שוב את ידו של דארן.

"זה קצת דחוף," צמצמתי את עניי.

אפריל החליפה מבט עם דארן והנהנה. "דבר."

רכנתי קדימה. "את זוכרת את ליאונורה?" שאלתי והעפתי מבט בדארן כדי לראות את תגובתו, הוא ונורה היו בעבר בסוג של קטע.

"ברור, היא בת דודה שלנו," אמרה. "מה קרה נזכרת בה?"

"היא הייתה המזכירה שלי בלונדון."

אפריל הרימה גבות. "ליאונורה הייתה המזכירה שלך בלונדון?"

"כן,"

"ההורים יודעים על זה?"

הנדתי בראשי. "את הראשונה שאני מספר לה."

"ולמה אתה באמת מספר לי את זה?"

"הזמנתי אותם."

אפריל פערה את ענייה. "הזמנת אותם לבית?"

"הזמנתי אותם לעיר," גלגלתי עניים.

"באיזו זכות?"

"את לא האחראית על העיר הזאת אפריל." התגוננתי. "היא לא שייכת לך."

אפריל תקעה בי מבט.

"אני צריך את העזרה שלך לשכנע את ההורים לבוא איתנו כשאנחנו נפגשים איתם."

"מי אמר שאני רוצה להיפגש איתם?" הרימה גבה.

"קדימה אפריל," נאנחתי.

"מה?" קראה ונשענה לאחור. "למה אתה ישר קובע שאני באה איתך להיפגש איתם?"

"כי את אחותי."

"גם קאמיל אחותך."

תקעתי בה מבט. "ברצינות אפי? ברצינות?"

"כן," משכה בכתפה.

צנחתי לאחור והבטתי בה בכעס.

"רגע," זינקה. "אמרת להם שאני אבוא?"

"לא," הנדתי בראשי. "רק אמרתי להם שאני אדבר איתכם."

"אבא לא יסכים לנו ללכת," הנידה בראשה.

"מה, את בת עשר שאת צריכה אישור של אבא?" נחרתי. "זה המשפחה שלך אפריל, ואם את רוצה להיפגש איתם, תיפגשי, אבא לא יכול להגיד לך מה לעשות."

"דיברתי בכללי."

שתקתי.

קארמן נכנסה למטבח ונעצרה כשהבחינה בכולנו. "אני מפריעה?"

אפריל הצביע על שניינו. "אתם בטוחים שאתם לא האחים כאן?"

"אוי איכס אפריל," גלגלתי עניים והבטתי בקארמן. "לא, קרה משהו? איפה היית? התקשרתי, ראית את ההודעות שלי?"

"ראיתי." אמרה קארמן. "הלכתי הביתה לרגע,"

"היית אומרת לי, הייתי בא איתך." אמרתי.

"אני בהריון בלייק," התיישבה לידי. "לא נכה." הוסיפה והניחה מולי מכתב. "זה הגיע אלייך."

"מה זה?"

"צו בית משפט."

הרמתי את מבטי אליה מהמכתב.

"יש לג'ספר משפט עוד שלושה חודשים," אמרה בקול שקט יותר.

"שלושה?" בלעתי רוק.

"הם צריכים שתעיד בייב," אמרה קארמן. "כל התיק הזה נבנה על המילה שלך."

"הו," מלמלתי.

העפתי מבט בדארן ואפריל שלטשו בי עניים וקמתי, עולה לחדר.

קארמן עלתה לחדר אחרי. "אתה בסדר בלייק?"

הנהנתי. "כן."

"אתה בטוח?"

"כן קארי."

"אתה רוצה אני אבוא איתך למשפט?"

נשכבתי לאחור. "עד כמה זה הגיוני?"

"מה?" הביטה בפניי.

"שאני מרגיש כאילו החיים האלה הם לא שלי."

"בלייק?"

"כן?" הבטתי בה.

"אני שומרת את התינוק."

"כמו שאמרתי," התיישבתי. "לא שלי." הוספתי ונישקתי אותה.

**

צנחתי על הספסל ושפשפתי את ידיי כדי לחמם אותן. שלפתי סיגריה ומיקמתי אותה בין שפתיי, מדליק אותה.

קארמן יצאה ובחנה את חצר בית המשפט עד שהבחינה בי, ניגשת אליי. "הי, נגמר ההפסקה. הם קוראים את פסק הדין, אתה לא בא?"

הנדתי בראשי. "אני לא מסוגל לראות אותו שוב."

קארמן התיישבה לידי. "מתי חזרת לעשן?"

"לפני ארבעה חודשים," אמרתי והעפתי מבט בביטנה, מכבה את הסיגרייה. "מצטער."

"זה בסדר לא מציק לי. פשוט.. לא ידעתי שחזרת לעשן."

"אני לא מעשן הרבה," אמרתי. "ואני לא מעשן לידך. אני נפטר מהריח לפני שאני נותן לעצמי להתקרב אלייך."

"ומה קרה עכשיו?"

"לא ידעתי שתצאי אחרי."

"ברור שאצא אחרייך."

הנדתי בראשי. "הייתי צריך לחזור על העבר שלי מיליון פעמים כי העורך דין של ג'ספר הוא אידיוט שניסה למצוא חורים בסיפור שלי. היו לי שני התקפי חרדה קארמן."

"אחד." ענתה.

"אחד שאת ראית." תקעתי בה מבט.

קארמן לקחה את ידי.

משכתי את ידי מימנה, לא יכולתי לסבול שום מגע כרגע.

קארמן כיחכחה בגרונה. "אתה רוצה שאלך לראות מה פסק הדין?"

משכתי בכתפיי. "אפריל יכולה להגיד לנו."

"אוקיי." אמרה בשקט.

"אני צריך להיות לבד." אמרתי.

"אני אלך." אמרה קארמן.

תפסתי את ידה. "לא התכוונתי כרגע."

"אז למה כן התכוונת?"

החזרתי לה מבט.

"הו." מלמלה.

לקחתי את ידה בידי. "אני אהיה פה בכל מה שקשור לתינוק, אני פשוט צריך הפסקה." אמרתי. "אני לא יכול להיות במערכת יחסים עם מישהו כשאני בקושי מסוגל להתמודד עם עצמי."

"זה בסדר," ליטפה את ידי. "אני מבינה את העמדה שלך."

דלתות המבנה נפתחו ואפריל יצאה.

קמנו.

אפריל ירדה במדרגות במהירות כשדארן אחריה וניגשה אלינו.

"הסתיים?" שאלה קארמן.

"כן," הנהנה אפריל.

"מה נסגר?" שאלתי.

"ג'ספר קיבל מאסר עולם."