This Life Is Not Mine

פרק 16:

"זה שלך?" שאלתי את קארמן והרמתי חולצת בנים. בהתחלה התלבטתי אם היא של טייט אבל היה לה ריח חזק של קארמן אז העדפתי לשאול.

קארמן הרימה את ראשה מהקופסא. "תראה לי?"

פתחתי את החולצה. "שלך?"

קארמן בחנה את החולצה לרגע והנהנה. "היא שלי."

"היא הייתה של טייט או משהו?" שאלתי וניגשתי אליה, מושיט לה את החולצה.

"אתה לא מזהה אותה?" שאלה ולקחה מימני את החולצה, מקפלת אותה. "היא הייתה שלך."

בחנתי את החולצה. "הו,"

"כן," חייכה והניחה את החולצה בקופסא.

ירדתי על ברכי ואחזתי בפניה, מנשק אותה ברכות.

"אהמ," נשמע כחכוח בגרון מאחורינו.

התנתקנו ופנינו להביט.

אלי, אמא של קארמן, הביטה בנו. "נגמר המקום ברכב, אז אנחנו נוסעים להניח את הדברים. נחזור עוד מעט אוקיי?"

"זה בסדר אמא, אני ובלייק נצליח להכניס את כל השאר ברכב שלו." אמרה קארמן. "תודה."

"אין בעד מה מתוקה." חייכה ויצאה מהחדר.

הבטתי בקארמן.

"לך מפה," חייכה ודחפה אותי בעדינות.

"כמה חולצות שלי שמרת?"

"מה שהשארת בארון."

"שמרת גם תחתונים שלי?" הרמתי גבה בחיוך.

"עד שאמא זרקה אותם."

צחקתי בהלם. "את בטוחה שזה היה אני שמאוהב בך?"

קארמן הנידה בראשה בחיוך. "לך תבדוק אם נשאר שם עוד בגדים שלי."

נישקתי את שפתיה וקמתי, חוזר לארון.

"אני חושבת שכן אהבתי אותך," אמרה שהורדנו את הקופסאות.

"מה זאת אומרת?" העפתי בה מבט וסידרתי את הקופסאות בתא מטען.

קארמן נשענה על הרכב. "כשהיינו צעירים, אני חושבת שאהבתי אותך אותך כמו שאהבת אותי, פשוט פחדתי מהתגובה שלך אז הדחקתי את זה."

"והשתמשת בטייט בתור חלופה?" הבטתי בה.

"אני חושבת." משכה בכתפה.

"את כזאת מוזרה קארמן וואלטר." חייכתי.

קארמן חייכה. "אני יודעת, בלייק אובריין."

"בואי נעיף מבט לראות אם שכחנו משהו אוקיי?"

קראמן הנהנה והתנתקה מהרכב, נכנסת לבית לפניי.

לפני חודש וחצי היה המשפט של טייט, הוא קיבל חצי שנה במעצר וצו הרחקה מהעיר, כמו כן, הכריחו אותו לחתום על גירושים מקארמן. קארמן לא רצתה לגור יותר בבית שבו הם גרו ולכן העמידה אותו למכירה עם כל תכולתו, חוץ מהדברים האישיים שאותם העברנו לבית של ההורים שלה, ששם היא תגור עד שתמצא דירה אחרת. הייתי מציעה לה לעבור לגור איתי אם הבית שלי היה בווילסטאון ואם לא הייתי יודע בוודאות שהיא תגיד לי לא.