This Life Is Not Mine

פרק 3:

7 שנים קודם לכן:

70 שעות לפני- סביבות השעה 19:00:
"סליחה," מלמלה קארמן וקמה מהשולחן, יוצאת מהמטבח כדי לענות לפלאפון.
בהיתי בכניסה הרבה אחרי שנעלמה. קפצתי כשמטר של אורז מוכן פגעו בי ופניתי להביט, מנסה לאתר את היורה.
אפריל תקעה בי מבט, הכפית אחוזה בין ידיה.
"אל תזרקי אוכל על אחיך." נזף אבא באפריל.
"למה שתעשי את זה?" נהמתי וניערתי את האורז מעלי, מפיל אותו לרצפה.
אפריל רכנה קדימה. "מתי אתה מתכוון להגיד לה?"
"להגיד לה מה?" יללתי.
"מה אתה מרגיש." אמרה קאמיל בקול.
"סתמי." סיננתי, מעיף מבט בכניסה למטבח.
"היא יצאה החוצה." אמרה אפריל שתיצפתה על הכניסה. "מתי באמת אתה מתכוון להגיד לה?"
העפתי מבט באבא ובאמא בבקשה לעזרה אך הם התעלמו. "לעזאזל איתכן בנות," מלמלתי. "אני לא מתכוון להגיד לה כלום."
"למה?" דרשה אפריל.
"זה יעבור." נאנקתי והעפתי מעצמי אורז בודד שלא ראיתי קודם. "לא יעזור שתזרקו עליי פאקינג אורז."
"זה יעבור?" נחרה אפריל לפני שאמא הספיקה להעיר לי על המילים בהם בחרתי. "זה יעבור?" חזרה יותר בקול. "תגיד לי בלייק, אתה מטומטם?"
"תפסיקי כבר," ביקשתי. "ותניחי לנושא, אני לא אומר לה כלום."
"אתה מאוהב בה מגיל קטן מטומטם," נהמה אפריל. "למה אתה לא עושה עם זה כלום?"
"ככה!" קראתי. "יש לה חבר!"
"חבר זה לא קיר." ענתה קאמיל.
פניתי להביט בה בכעס. "זה מה שתגידי לה אם אני אהיה חבר שלה?"
"כש." התפרצה אפריל.
"מה?" הבטתי בה בבלבול.
"כשתהייה חבר שלה," חזרה. "לא אם."
הנדתי בראשי בתסכול.
"אני אמשיך להציק לך עד שתתפוס את הביצים המחורבנות שלך ותלך להגיד לה מה אתה מרגיש כלפיה." סיננה אפריל.
"גם אני." אמרה קאמיל.
"שפה, בבקשה ילדים." אמרה אמא.
אפריל פנתה אל אמא בבקשה לעזרה. "תגידי לו שאנחנו צודקות."
אמא הנידה בראשה. "אל תערבו אותי בזה."
פניתי להביט כשצחוקה של קארמן נשמע דרך החלון הפתוח.
צלחת מלאה אוכל פגעה בי. "הי!" קראתי.
אפריל קמה והתכופפה קדימה, לוקחת את הצלחת שלה בחזרה. "אני אזרוק עלייך הרבה יותר מאת ארוחת הערב שלי אם לא תעשה משהו."
"תפסיקי אם זה אפריל," אמר אבא ברוגע. "אני מבין את הכוונות שלך אבל את לא יכולה לבזבז ככה אוכל ובמיוחד לא כדי לזרוק על אחיך הגדול."
"אז אני יכולה לזרוק על אחותי הגדולה?" הביטה בו.
"אפריל." תקע בה מבט חמור.
אפריל פנתה אל אמא. "סליחה אמא, אני אנקה את זה."
אמא הנהנה.
נאנחתי ונשענתי לאחור.
קאמיל הרימה גבות לעברי.
קארמן נכנסה וקפאה כשהבחינה בכל האוכל המרוח עליי. "מה קרה פה?"
"בלייק אידיוט." אמרה אפריל.
"מה עשית?" שאלה אותי קארמן.
"התאהבתי." אמרתי והחלקתי לרצפה.

עכשיו:

אוקטובר הגיע במהירות מפחידה. השתדלתי להדוף את העניין אל פינה נידחת במוחי ולהתרכז בעבודה, אבל זה נעשה קשה יותר ויותר ככל שסוף השבוע התקרב. רצתי הרבה והתאמנתי הרבה, במטרה להתיש את עצמי, כדי שאוכל להירדם, אבל ברגע שהראש שלי נגע בכרית התחילו המחשבות.
שבע שנים. אחרי כל זה, אולי זו שגיאה גדולה?
אם ליז לא הייתה משכנעת אותי, וסוגרת לי את המחשב כל פעם שניסיתי לבטל, לא הייתי הולך. אבל איכשהו ה-17 בחודש הגיע. ירדתי מהרכב בליברפול בבוקר סגרירי וצונן להפסקה, הייתי צריך למלא דלק ולשתות משהו שיעיר אותי. לקחתי איתי רק מזוודה ותיק גב ובו המחשב, לא חושב על לקחת אוכל לנסיעה של 6 שעות, נשאר לי שעה וחמישים דקות מהדרך והייתי מורעב. קניתי אוכל בחנות מכולת קטנה וקפה בקיוסק באחד הרחובות ושפשפתי את ידיי כדי להתחמם בדרך חזרה לחניון. הנחתי את התיק חזרה על מושב הנוסע כשנכנסתי למושב הנהג. הפעלתי שירים ויצאתי לדרך.
השלטים ריצדו על פניי כמו שיר הלועג לי, והכביש נפרש קדימה כמו סרט אפור. השמים היו מעוננים, אך התבהר יותר ויותר אם התקרבותי אל ווילסטאון. תמיד היה נעים בבית, אפילו חם. גדלתי על אמירות שטענו שהעיר מכושפת, כיוון שבזמן שערים קרובות סבלו ממזג אוויר סוער תושביי העיר ווילסטאון יכלו להינות ממזג אוויר חמים. היה לזה הסבר הגיוני, ווילסטאון הייתה ממוקמת במקום יותר נמוך משאר הערים, אבל ברגע שדבק בא השם 'מכושפת' אף אחד לא הקשיב להסבר המדעי.
פניתי אל אחת הצמתות, שקוע במחשבות. למה אני, קארמן? למה עכשיו?
האם הסיבה לכך היא שהיא רוצה לחדש חברות ישנה? אבל אם כן, למה לא דיברה איתי לפני? היא חיפשה תירוץ כדי לפנות איתי? לא ידעתי מה אם המשפחה שלי, דבר שהטריד אותי לא פחות מההזמנה הפתאומית של קארמן.
אחרי שלוש שעות של נסיעה הגעתי אל ווילסטאון. השארתי את הדברים במלון ואחרי מנוחה קצרה חזרתי לרכב ונסעתי לבית בו הייתה אמורה להיות המסיבה.
הדלת נפתחה ומישהי לא מוכרת נגלתה לעניי. "בלייק נכון?"
כיווצתי את גבותיי. "קייטלין?"
"קייט." הושיטה את ידה. "אני מניחה שבאת לראות את קארמן."
לחצתי את ידה ומשכתי בכתפי בחוסר התחייבות.
"היא מחוץ לעיר, היא תגיע רק מחר. רוצה להכנס בכל זאת? לא יזיק לי להכיר אותך."
"הו," הנדתי בראשי. "אני חושב שאני אלך לראות את המשפחה שלי."
קייט הנהנה.
הסתובבתי וחזרתי על עיקבותיי, יוצא מהחנייה ומתרחק מהבית הכי מהר שיכולתי.
אין מצב אני הולך לראות את המשפחה שלי עכשיו. גם ככה חזרתי אחורה יותר מידי.
חזרתי אל המלון והתיישבתי על המיטה, פותח את המחשב כדי לעבוד.
שעתיים אחרי נכנעתי לבסוף וסגרתי את המחשב בטריקה, מניח אותו בצד. לא יכולתי לעבוד, המחשבות הציקו לי. מצד אחד, רציתי ללכת לראות את המשפחה שלי. רציתי לראות את קאמיל, אחותי הגדולה שתמיד היינו קרובים ורציתי לראות את אפריל, אחותי הקטנה, שאליה הייתי קרוב במיוחד- היינו קרובים כל כך שאנשים חשבו אותנו לתאומים. רציתי לראות את אמא שלי- שאהבה אותי יותר מאת עצמה ואת אבא שלי- שהיה הגאווה שלי, ולדבריו- אני שלו. מצד שני, ניתקתי קשר מההורים שלי ומאחיותיי מסיבה מסויימת ולהכניס את עצמי חזרה לחיים שלהם לא יהיה הוגן מצידי.
הוצאתי את הפלאפון מהז'קט שלבשתי קודם ועברתי על אנשי הקשר. לא לקח הרבה זמן עד שמצאתי את מספר הפלאפון של אפריל. התחבטתי בעצמי ובנתיים נכנסתי להתקלח, כדי לא לקחת החלטה פזיזה. כשיצאתי מהמקלחת כעבור שעה, הגעתי למסקנה שאם אני מתכוון ליצור איתם קשר, אפילו אחד קלוש מאד, עדיף שאני אלך אליהם, זה לא נועד לפלאפון.
התיישבתי שוב על המיטה, לאט. אני צריך להודיע לפני? לבוא בהפתעה? ללכת בכלל או לחכות ולראות אותם בערב המסיבה כדי לראות איך יגיבו אם יראו אותי? הם ישאלו למה עזבתי? הם ישמחו לראות אותי? אני אצטרך להסביר להם למה הלכתי? ברור שאני אצטרך, אני לא יכול סתם פתאום לחזור בלי להסביר למה עזבתי אותם מלכתחילה.
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז מה אומרות?
אני ממש אשמח לשמוע דעות שלכן
המשך ערב מוושלם❤