My story.

פרק 7:דם סמיך ממים.

הסתובבתי כרוח בבר,הראש שלי כאב מחוסר שעות שינה.
בשבועיים האחרונים בכל לילה,ישנתי שלוש שעות,לא
הצלחתי לישון לא הצלחתי להתנתק מהתחושה שהוא נעלם .
רגע אחד הייתי בעננים ואז בום,נעלם,ואני לא מבינה מה
הקטע של בן,או למה הוא רוח מסתורית שנעלמת כל פעם,ולא לוקחת איתה את המחשבות אליו,את רגשות אליו ובכל פעם שאני עוצמת עינים אני רואה את העינים היפות שלו מביטות בי
עמוק עמוק,מפשיטות לי את הנפש,נוגעות בי בעדינות רבה
״לין!״דני קורא לי,אני מנערת את ראשי נאנחת ומביטה עליו הוא מזיז את ראשו לצד ימין מראה לי את וודקה החמוציות שהכנתי לבחור שבכלל ביקש וויסקי נקי ״אני מצטערת...״אני מלמלת,שותה מכוס הטעות במהירות,ומוזגת לבחור וויסקי
״מה קורה איתך?״דני מלמל בשקט שהבחור מתרחק אל החבורה שלו,ככל שהימים עוברים הראש שלי במקום אחר,
הנפש שלי מוצאת את עצמה מטיילת,ואני מקללת את לין המאהבת ״אני לא מרגישה כל כך טוב״אני עונה לדני
״לכי הבית,אני אכנס לעמדת הברמן״הוא אומר בטוב ליבו ואני מחייכת אליו חיוך קטנטן,המזל שלי,שאני עובדת עם אנשים שמבנים,מעבר לעבודה עם דני אנחנו גם בקשר ידידותי

הרחובות בדרך הבית מרגישים לי שוממים מידי,אני מתהלכת עם כבדות נפשית והרגש שלי מנטרל כל דבר אחר שאמור להעסיק אותי,הנשיקה עם בן היתה כל כך עוצמתית,הבט אחרי ריסק לי את הנפש,זה הרגיש הדדי,רציתי להיסחף יותר,שנינו רצינו,ראיתי את זה על הפנים שלו,אבל הוא עצר את זה,מתנשם
מילמל שזה מה שרצה לעשות בפעם הראשונה שראה אותי...
ולבסוף לקח אותי לבית ברכבו,החלפנו מבטים כל הנסיעה,לא הבנתי אם בן מצטער על הרגע ההוא,ושאלתי אותו שניה לפני שירדתי,הוא ענה שלא,שהכל בסדר ונשק ללחי ומשם נעלמו עקבותיו נותרת עם מליוני סימני שאלה,תהיות,מחשבות והבנה שיותר מדי אנשים נעלמים מחיי,כיאלו אני סם מבריח
ואולי אני לא שווה בכדי להישאר איתי,אני לא סיבה טובה מספיק בכדי להכנס לתוך משבצת של רגשות,תחושות,נתינה וקבלה.

אני פותחת את דלת הבית,דמעות מתחילות לשטוף את פני,אני רוצה להפיל הכל על המחזור הקרב אבל אני יודעת שזה לא נובע משם,אבדתי יותר מדי אנשים בחיי,הבטחתי שלא אקשר יותר,ונקשרתי ועכשיו נותרתי בתחושה לבד.ולא רק שבן נעלם הוא פתח פצע שאני מנסה לאחות,לא להרגיש אשמה
שמישהו קם ועוזב,לא להרגיש שאני סיבה מספיק טובה לוותר.
גופי כושל,אני נשענת על ארון המטבח מתיישבת על הריצפה והדמעות זורמות מעיניי כמו סערה אחרי שנים של בצורת,כל הכאב מתפרץ ברגע,ואני לא מצליחה לעצור את עצמי או את דמעותי עד שאני מתחילה להתייפך ״לין?״קולו של אבישי נשמע באוזני,לאחר שטרית חדר דלתו נשמעת ״מה קורה?״הוא ממהר אלי ואני טומנת את הפנים בתוך ידי,מגיל חמש בערך לא בכיתי מול אבישי,שנינו יודעים להסתיר את הכאבים שלנו,וגם שהיינו קרובים ,ההימצאות של השני גרמה לכל אחד לשמור על החוזקה שלו,לא לפול לתוך שק הדמעות.