My story.

פרק 11:מזוהמת.

התחדשתי באייפון חדש (s) כמתנת יום הולדת מאוחרת, תודה להוריי המדהימים!והינה חניכת הפאלפון בפירסום פרק:

סיבובים,סיבוב נוסף,כאב נוסף,לין אל תצרחי בקול,תצרחי בלב
רגלי מוליכות אותי אל הבית,ובדרך אני אוספת את הקללות.
רוח מעיפה את שיערי,אני מתעלמת ממנה,מתעלמת כמעט מהכל
הגוף שלי כואב מחתכים פנימים שיוצר בעצמו,לפעמים אני רוצה לצרוח אבל אני שותקת,אוספת כל פיסה של שפיות שנותרה בתוכי,או שבעצם נעלמה בי,לא בטוחה מה אני יותר.

אני נכנסת אל הבניין,עולה במדרגות באיטיות חסרת כל חיים.
ובכל מדרגה,ובכל התקדמות אני מבינה שהיתכן והוא בבית,
שהיתכן שאני אהיה המלאך הרע שאספר לו שהיא לא כאן.אני לא אעמוד במבט הכאוב שלו,אני לא אעמוד בשבר שעיניו יצרו בתוכי,כיאלו אני זכוכית קלה ואילו הוא סערה ביום קשה וקר.
ידי נוגעת בידית הדלת,אני נלחמת איתה מבינה שהיא סגורה ובידיים רועדות מוציאה מפתח ומכניסה לתוך מנעול הדלת מסובבת בקושי רב,ידיי מזיעות יחד עם הרעידות,קר לי אבל הכי חם לי,הראש שלי מגרד,והלב שלי מדמם עמוק בתוך הגוף

אני מביטה על הבית הריק,יחד איתה נעלם הריח,והבית שקט שוב,הוא שקט כמו אחרי מוות,כמו אחרי מלחמה,הקירות מספרים על ההרס אבל הבית מסודר.אני מחזיקה את המפתח סורקת את החלל,הכל נראה לי כל כך מזוייף וחסר אמת,כמוני.
כמו לין הנוכחית,חסר אמת,חסר רגש,מלוכלכת מהיסוד,מזוהמת
אני מקללת כל שנייה שחזרתי באילו בקצת ללין של העבר.
שנתתי פתח לפתיחות,שהקשבתי,שנסיתי להאמין שיהיה טוב,
תומר תמיד אומר שציפיות זה לחזקים שמאמינים שהם יכולים להתמודד עם הכאב של האכזבה,ואני לא חזקה,למעשה אני אפילו לא חלשה,אני סתם עוד אחת,שלא יודעת,שלא מבינה,
שחייה בגלגל חוזר של כלום ושום דבר.

עיניי נודדות אל שולחן האוכל,עליו מונחים שני מכתבים בכתב יד קראי מסודר ומסוגנן,לא להאמין איזה בלגן יש בנפש הכותבת.אני מעבירה את עיני לפלאפון המצלצל,ומשתיקה אותו ברגע, אני לא אתמודד,אבישי לא אתמודד ,אם אספר לו מה קורה,בטח לא כך,בטח לא דרך הטלפון הוא ישתגע ,אני יודעת,והנסיעה לכאן זה סיכון נפשות,אבישי זה כל מה שנותר לי,אני לא יכולה לאבד אותו,ואני לא יכולה להרשות לו לאבד את עצמו,הוא הסיכוי היחד במשפחה לשפיות והצלחה,אני פוחדת שהוא ישקע יטבע בתוך האכזבה,אני לא מאמינה שאנחנו חווים עזיבה שוב.

הלואי והיה לי גלגל הצלה מהחיים האלה,לפעמים רק לזה אני מייחלת,שמשהו יציל אותי מתוך כל הסערה המתגברת,שמישהו יעצור את הכאב,ילחץ על העצור של הדמעות,נסיתי להילחם בכאב אבל אני כבר לא יכולה להילחם,אני כנועה בליבי אליו.
ברגלים כבדות אני מגיעה אל החדר,הוא ריק ובחלקו מלא בריחות שלה הגוף רועד,הידיים כואבות,ואני מנסה לעצור את פרץ הדמעות.
ומצליחה.