My story.

פרק 15:חייה ומתה.

לב זה יישבר, אך שבור הוא ימשיך להתקיים.
- לורד ג'ורג' ביירון

העינים שלי נודדות,אני מנסה להבין מה קורה,ועוד לפני שגלגלי המוח עובדים משקלו של בן מוטל עלי,הוא מנסה להחזיק את עצמו,הריח שלו משכר אותי לרגע,ואז ברגע אחר,ברגע של התפכחות אני מבינה שמשהו לא בסדר,שבן לא ממש בסדר
״היי...״אני מלמלת בלחש,כמעט בלי קול ומנסה להאתר את מבט עיניו שראשו מונח על החזה שלי וידו עוטפת אותי מחשש שמא הוא יחליק,יפול וישבור משהו בגופו ״בן?״אני מנסה להרים את ראשו כשידי מונחת על סנטרו,אבל אין תגובה.

הלב שלי מתחיל לפעום במהירות,אני מנסה להבין מה עלי לעשות שהוא מתחיל להתנשם בכבידות,וריח האלכוהול נפלט מפיו הוא מתחיל למלמל משהו אבל אני לא מצליחה להבין
״א...״אני מתחילה לקרוא אבל בן עוצר אותי בכף ידו
״אל תקראי לה״הוא מבקש בלחש ובקול יותר ברור
אני נרגעת לדעת שהוא בהכרה ומצד שני מנסה להבין מה עלי לעשות ״לחדר לין״הוא מוסיף בקול שנשמע באוזני כמנגינה עדינה ולשבריר של שנייה העינים שלי תופסות את מבט עיניו ״אתה מסוגל לעלות?״אני מעבירה את ידי על זרועו החמה,הוא שותק לרגע,ואנחה נפלטת מפיו ״מאמי?״אני מרכינה את ראשי עליו מניחה את ידי על הזיפים שמעטרים את פניו,מופתעת מהעדינות שלי,מהרכות שפורצת ממני ברגע שאני רואה שבר בעיניו,אני מומחית בלזהות שבר בעיניי האחר
״איתך אני יכול הכל״הוא עונה

***

אני פותחת את דלת חדרו של בן,הקירבה גורמת ללב שלי להתחרפן,אני שומעת צלצולים באוזנים אבל מנסה להתעלם מזה,מתקדמת בעוד צעד יחד עם בן,הפאלפון שלו מחליט לצלצל
הוא מתנשם עמוקות,נעצר ונשען על הקיר ״בן״אני מניחה את שתי ידי על פניו ומנסה למקד את מבטו בעיני,וכשזה קורה פצע נפער בליבי,אני מרגישה את הדם יוצא,והשבר שלו איכשהו גורם לשבר אצלי ״הפאלפון,מהכיס שלי״הוא מלמל ואני רוכנת מעט ושולחת את ידי לכיס המכנס,קול נשמותיו באוזני וביד שנשלחת אל הכיס אני מנסה לגעת ולא לגעת,להתעלם מהשפעה של הקירבה אליו,אבל הידיים שלי רועדות באופן אוטומטי ועוברות עוד כמה דקות או שניות עד שהפלאפון יוצא מכיסו
״מי זה?״הוא לוחש בקול נאבק ואני מביטה על הצג
״תאי״אני אומרת ומרימה את עיני ישר אל עיניו,בעודו מסמן
לי להתקרב במבטו,אני לוחצת לקבל את השיחה ומצמידה את המכשיר לאוזנו,הוא שוב קרוב,יותר,מפעם,ואני מתעכבת על היופי שלו,סורקת חלקים בפניו,ומנסה לנשום בקצב אחיד

״מה?״הקול של בן נשמע קצת אחרת,מנסה להתגבר על מלחמה שמתרחשת,להתעלם ממנה,לא להפגין בה,ואיכשהו קולו הופך להיות פחות סבלני,רגוע ״לא תאי זה לא קרה״הוא מתנשם לפתע בכבידות שמקפיצה אותי ואני מניחה את ידי השניה על ליבו,שדופק בעוצמה,וגם מתחת לחולצת הטריקו אני יכולה להרגיש את חום עורו.עיניו חוזרות לעיני,אך ידי לא זזה מליבו
למרות הצמרמורת שעוברת בגבי,שמאיימת לשתק אותי.