My story.

פרק 14:מחול הריחות.

הידד ופורים שמח 🐲לא מאמינה שרק בבוקר הבנתי שזה היום של התחפושות,אלוקיי כשאתה גומר תיכון אתה מאבד קשר עם חגי השנה...

שפתחתי את עיני ראיתי את אבישי,הטלוויזיה בסלון היתה פתוחה בעוצמה חלשה ועל גופי שמיכת צמר גדולה וורודה.
פעם,שעוד היה אכפת לי מגווני העולם הזה,אהבתי אותה היא  רכה והצבע שלה הזכיר לי עדינות נשיות ונעימות,אבל היום מעיניים שלי כלום לא משנה,לבן,כחול,ורוד,שחור הכל עירבוב שבסוף מגיע לאפור,כי אלו החיים,לא שחורים,לא לבנים,
אפורים,הקו של התפר של בין האסור למותר,לשמח ולעצוב.

״בוקר אחותי״קולו של אבישי נשמע,הוא נראה יותר טוב מאתמול,יכולתי לראות שהוקל לו שחזרתי לכאן,שחזרתי לבית
״היה לך קשה בלעדי,אה?״אני מרימה את ראשי ועוברת למצב ישיבה ״ישבתי על הריצפה ובכיתי כל היום,בציפיה לשובך״
הוא אומר בציניות,אבל במקום מסויים אני יודעת שזה לא רחוק
שאבישי באמת ציפה שאחזור,שאבישי לא וויתר עלי,והמילים מהריב ההוא נאמרו ממקום כואב,ממקום של עצב ואכזבה.
״סתם לין,אני שמח שאת פה,זה הבית שלך,כמו שזה הבית שלי״
הוא מתקרב אל הספה ואני נועצת בו מבט ארוך,נדמה לי שהוא מתכנן משהו ועוד לפני שאני מגיבה ידו שמאחור הגב עוברת על שיערי ואני מרגישה ורואה קצף ״איזה כלב אתה אביישי״אני צורחת בועטת בו בחוזקה,והוא מתגלגל מצחוק וכושל על הריצפה ״איזה אח בשקל,בשניות מוכר אותי״אני אומרת מעבירה את ידי בשיערי וזורקת עליו שאריות של קצף שנופל ״חס וחלילה״הוא מתרומם על רגליו לפתע,מתקרב ואני עוטפת את מותנו בזרעותי,ראשי מונח על בטנו המוצקה ״שוב אני מצטער על מה שאמרתי בריב ההוא,את קשר הדם היחידי שאני סומך עליו,ולא משנה מה יהיה,תמיד אהיה כאן,בשבילך״

***

כשאני יוצאת מהקלחת אחרי מלחמת הקצף עם אבישי,אני מרגישה שהנפש שלי מתחילה להשתקם מאירועי העבר,זה שאני ואבישי בסדר,ומדברים תורם לנפש שלי קצת אוויר ומאידך המחשבות שלי סובבות סביב בן,סביב המבט בעינים שלו שמרטיט לי את הנפש,שגורם ללב שלי ללכת לאיבוד.
אני לא אהיה היו-יו של אף אחד,אני לא אפול לתוך המקום הזה
ידי עוברת על שיערי הבהיר,הוא עוקף את החזה שלי ואני נזכרת באמא,ומרגישה את האבן בלב,היא לא אהבה שהשיער שלי ארוך,היא תמיד שדלה אותי להסתפר ולעשות קארה,בתול המחשבות ובאוטומטיות לתגובות הצילצול אני מזיזה את ידי לפאלפון המצלצל שמונח על השידה שבחדרי

״הלו?״מלמלתי לתוך הפאלפון,שהצמדתי לאוזני ״לין אני מצטערת״קולה של אן נשמע באוזני ואני נושמת לאט,אני מצליחה לחתור להבנה למה היא מתנצלת,למה היא מבקשת סליחה ״אן זה בסדר..אני..״״-לא אני מצטערת שספרתי לבן זה בלתי נשלט,ולא היית צריכה לעזוב את הבית,את הדירה״היא חותכת אותי וממשיכה להתנצל אני מתיישבת על הספה בנחת
״איפה את עכשיו?לא חזרת ליון אני מקווה...נכון?״
״אני בבית אן,אבישי ואני הסדרנו את העניינים בנינו״
״את לא כועסת?״היא מוסיפה לשאול בקול מאופק
״לא כועסת,זה היה לא חכם מהתחלה להתגלגל למקום של בן,
בכל מקרה זה הדירה שלו,וגם אם לא היית מספרת לו במוקדם או במאוחר הוא היה מגלה...אבל תודה אן,נהנתי לגור איתך,
תודה על ההצעה והאכפתיות״אני אומרת,לא ידעתי שבן הבין שאני גרה בדירה רק דרך אן ולא דרך הכסף שנשלח אליו,אבל אין בי כעס על אן,הרגשתי שהיא עוזרת,תומכת מטוב ליבה
״אנחנו חברות,וזה מה שחברות עושות,עוזרות אחת לשניה״
קולה נשמע באוזני ואני מחייכת,לא יודעת אם היא טובה מדי בכדי להיות אמיתית,ואז נזכרת שזו באמת אן,ואולי בלי קשר אליה  כך נוהגות חברות,ומעולם לא היו לי חברות אמיתיות
״לגמרי...״אני לוחשת
״שלחי לי את הכתובת לבית שלך...״
״מה?״
״אני בחופש,אוספת אותך ונלך לאכול אני גוועת״
״וחשבת לעדכן אותי?״
״מעדכנת עכשיו,יאלה שלחי כתובת״