My story.

לינה.

גופי רעד הדמעות זרמו מעצמן,רציתי לברוח מעצמי הכי רחוק
אני כלום מאז שנפל עלינו האסון,הפכתי לכלום ושום דבר.
הערך שלי ירד ממליון לאפס,למינוס אחד,ולא משנה כמה אני דוחה את המחשבה על העבר,לא משנה כמה אני מתכחשת אליו זה חוזר,בדרכים לא דרכים,מכה בי וכל פעם מצליח לפצוע

״לין״אני מניחה יד על החלק הקדמי של הרכב וביד השניה טומנת את פני מהעולם,כל כך כואב לי,ואני מבויישת
מתביישת "למה לא התנגשתי בי?״אני מרימה את פני לרגע,בן עומד קרוב ואני לא נרגעת,התמונות מהערב ההוא מכות בי,ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות שיורדות מעיניי בכאב גדול,
ורצון לברוח.בן מביט בי מקרוב,ומקרב את ראשי לחזהו,ידי עוזבת את הרכב ועוטפת את מותנו והבכי רק מתחזק,אני מרגישה שברירית וחלשה,כל המעטפת של לין החדשה והחזקה נשברת בי ברגע..קטנטנה,לא מוצלחת,לבד,חסרת ערך,טפט שמסתובב בעולם

״ליני די בובה,אל תבכי״ידו מלטפת את שיערי,אני מרגישה את דופק ליבו ומתנשמת לפי הקצב שהלב שלו מכתיב,זה מרגיע אבל הדמעות זורמות מעצמן,מה שנאגר בי לאורך התקופה הזו
״שום דבר לא שווה את הדמעות שלך״הוא לוחש ואני נאחזת בחלצתו בתחושה שרגלי בקרוב יחשלו אם לא אחזק את האחיזה שלי במשהו,במישהו,שמציל אותי כל פעם מחדש.
הריח של בן מציף אותי,הלב שלו שמורגש מתחת לבגדים והעור דופק ,אני מוצאת בקצב שלו מקום מאוד מרגיע,ומגע ידו,עדין מנחם גם ללא מילים,ואני מרגישה התרקנות פנימית עצומה.
עדין ראשי על חזהו,הוא נשען על חלקו הקדמי של הרכב מלטף את שיערי ברוך ומעביר בי זרמים פנימים,נמלים בנפש,ריגוש

״אנחנו עוצרים את התנועה״אני מרימה את ראשי ממנו,כשאני מבחינה באורות רכב מתקרב לאיטו.עיניו היפות שוב לוכדות את עיני והוא נראה מדהים מקרוב,עינים חומות דבש עמוקות,
אף יפה שפתיים יפיפיות ״את בסדר?״הוא שואל מקרוב,מחפש תשובה בעיני ״אני אהיה בסדר,אני חושבת״אני אומרת וצפירה נשמעת מאחור הרכב,אני מתרחקת ממנו ומקירוב גופנו   ״בואי״
הוא מוסיף וצפירות כפולות מתחילות להישמע ״כנסי לרכב לין״
הוא אומר ופותח את דלת רכב הנהג אני ממהרת לעצור את קונצרט הצפירות שמאחורינו ונכנסת אל הרכב של בן.

בן נוסע בכביש המהיר,אני משעינה את ראשי על הזכוכית ומביטה בו נוהג,אני לא יודעת מה בדיוק יש בבן שגורם לי להרגיש קרובה,אפילו קרובה מדי,אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון אבדתי אמונה במיתוס הזה בגיל חמש,אבל הסתכלות על בן גורמת ללב שלי לדהור,הקול שלו מרגיע אותו,והמגע שלו...

רטט הפאלפון שלי מוציא אותי מדעתי,אורפז ויון לא מפסיקים לצלצל אני אוחזת בפאלפון בידי ומסתכלת על השם המתקשר אבל לא עונה להם,אין לי כוחות,או רצון לדבר עם מישהו
אני משתיקה את הפאלפון ונאנחת כהרטט נעצר לאיטו
״מי משגע אותך?״בן שואל ואני מחזירה את מבטי אליו,מורכז בכביש ובמכוניות הזוזות להם ״יון והסוכנת שלו,היא מדהימה אבל אין לי כוחות,רוצה שקט...בטח היא תבוא אלי הבית״