My story.

פרק 17:חסרי מסכות

אני ממש גאה בפרק הזה,לא ברור לי למה,תהנו אהובים 😘

בן:

ישבנו בחצר ביתו של נדב,הטלוויזיה שהוא ואמרי הוציאו החוצה שידרה את ליגת האלופות,מסורת שלא נגמרת לעולם
בתקופה השידורים של ליגת האלופות,התקבצנו כל החברים,
בנות הזוג והידידות לצפייה במשחקים.אומנם המטרות היו שונות אנחנו,הגברים,התעניינו,בהרכב,בכדור במשחק עצמו והבנות -פרט לגליה-התעניינו בגופו של רונאלדו.

״דביל שישרק לפנדל״פאר צעק אל השופט שהיה רחוק מאיתנו אלפי שעות וקילומטרים,לאחר שמרסלו נפל על דשא כתוצאה מהתנגשות בו של אחד משחקני הקבוצה היריבה

״איזה גם כך שופט מניאק״נדב אמר ולגם את בקבוק הבירה השישית שלו להערב ראיתי את ההתנגדות בעיניה של מיה חברה שלו,אבל היא לא אמרה דבר,בטח לא ליד כולנו,אף על
פי הידיעה שהלב של נדב לא במצב כל כך טוב,הוא לא עושה חשבון למה שנכנס לו לפה,מאוכל גאנק עד שתיה חריפה

״אחי תמתן״מצאתי את עצמי מתקרב אליו מאחור ומניח את ידי סביב צווארו ״כולה בירה״הוא מילמל באותו הקול השקט שפניתי אליו בזמן שהחבר׳ה דברנו בניהם,ומיה שאף על פי שלא היתה מרוצה מהתנהלות של בן זוגה ניסתה לשדר עסקים כרגלי אבל לא היה צריך להיות גאון על בכדי לראות שיושב לה משהו בלב ״אם לא בשביל הלב שלך,אז בשבילה״לחשתי לו חזרה והתרחקתי ממנו לאחור,אריאל קלט את השיחה בנינו והוא היחיד שישב דומם לידי,החלפנו בנינו מבטים מסכימים,הוא החבר הכי טוב שלי,והבנה בנינו לא צריכה שימוש במילים.

וזה קרה די מהר,נדב הניח את בקבוק הבירה על השולחן ושלח מבט חצי לאחור אל בת זוגתו הוא שלח אליה את ידו ולאחר כמה שניות היא השיבה בחיוך עינים,תפסה בידו והתיישבה עליו
היא לחשה לו באוזן,ונשקה ללחיו ולאחר שקבלתי אישור פנימי שהכל טוב בניהם החזרתי את מבטו למסך שברקע הוויכוח הבלתי נגמר בין גליה לאלבז-מסי או רונאלנדו?יכולתי כבר לדקלם את הטעונים של כל צד,בעצם כולנו כבר יכולנו,אז נתנו להם להתווכח עד שיגיעו לקללות ואלבז ימשוך אותה אליו,יגיד לה שהיא קרציה מהלכת על שתים אבל החברה הכי טובה שלו
גם אם אין הסכמה בניהם,הידידות בניהם כל כך קרובה,שהיו חולקים מיטה לפעמים,אף פעם לא הצלחנו להבין אם יש שם משהו מעבר,או שהם ידידים שלא יגעו אחד בשניה,והאמת שכמעט ולא נכנסנו לנקודה הזו,בידיעה שלא לחסום להם הזדמנויות בעתיד,או לגרום לדייטים שלהם להרגיש לא בנוח עם הצד הידידותי של האחר.

מלבד את אריאל,שהכרתי לפני שהורי היגרו לבריטניה את יתר החברים הכרתי בשירות הצבאי,גבעתי גדוד 424.אריאל ואני מגיל קטן הסתכלנו על חיילים בערצה,וברגע שהגעתי לארץ לעשות שירות צבאי,ידעתי שאעשה אותו עם אריאל למרות שאת שנות הנעורים הוא העביר פה ואני במקום אחר.
על הדרך הכרנו חברים חדשים,חברים,היום הייתי אומר אחים
כמעט שלוש שנים של שינה אחד ליד השני,של לחימה משותפת,חבר נשבר למולך בכאב,צחוקים,ריתוקים,בלגן...
אתה מוצא חברים,בין כל הכאוס שנקרא צבא,אתה מוצא ניצוצות של אנשים,שממלאים את המקום הזה,הופכים למשפחה
מבלי לדעת בכלל,במשך שנתיים פרט לאריאל אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שאני חייל בודד,שהמשפחה שלי נמצאת במקום אחר.