מעבר לזה שאני מדהימת עולם,אני גם עומדת במילים שלי או לפחות משתדלת,אז הינה פרק קטנטן ממני אליכן באהבה-
הצמדתי את סדין המיטה לגופי, ובפעם המיליון בשבוע וחצי האחרונים נסיתי להבין היכן אני נמצאת,בכל פעם מחדש,לקח לי כמה דקות לעכל שאני נמצאת אצל יון,שדווקא אצל יון מכל האנשים בעולם מצאתי מפלט.
זה לא בדיוק מפלט,אני נסחפת,זה יותר בכיון של קורת גג,יון לא שואל שאלות,לא מתעניין בשלומי,גם אם אסתובב כרוח ביום בהיר הוא לא יבחין,אני נותנת לו את מה שהוא רוצה והוא נותן לי את מה שאני רוצה-מקום לגור בו.אני נגעלת מעצמי,
אבל זה מה שיש.זה או יון או גבר רנדומלי ברחוב.
ובמקום מסויים עדיף את יון,יון מוכר וידוע לי,כמו סיפור רע שנקרא בעבר ואתה קורא שוב,בידיעה שהוא רע ולא טוב.עם יון אני לא צריכה לפחד משאלות עמוקות,הוא לא שואל,וגם אם לפתע הוא מגלה סוג של התעניינות בקלות ניתן להניע אותו מזה
אני מכירה את השגעונות שלו,ואת החולשות שלו לעומק וכל עוד הוא לא ממהר להגדיר את היחסים בנינו הכל בסדר.
אני מושיטה את ידי לשעון הדיגטלי שלו שמנגן כשעון מעורר.
רק ליון בגיל העשרים ו--יש מוצר כזה שבאמת מתפקד הוא חולה גימיקים וכל הבית שלו מלא בשטיות חסרות שימוש.רגלי נכנסות לתוך נעלי הבית הורדות,אני נוטלת מהרצפה גופיה שחורה שמגיעה עד אמצע הירך ולובשת אותה,קמה מהמיטה בידיעה שכבר שעת צהריים מאוחרת וכשאני מגיעה למקלחת אני מביטה במראה,רואה את שיערי המקורזל,את הנפיחות בעיניים ואת השחור שמעטר את האזור שמתחת לעיניים ויודעת שהעייפות והכאב נצחו מראש,אני מנסה להעביר את אבישי מהמחשבות שלי,אבל לא מצליחה,אני לא עונה לו כשהוא מתקשר,ויחד עם ניגוני הצילצול המילים שלו חוזרות לי בראש והן כואבות וחותכות.רבנו בעבר אבל לא כך,לא ברמת כזו,ולא
בהטחת מילים כל כך קשות,בדרך כלל ריב היה נגמר בטריקת דלת או קללה קלילה אל הצעד השני עליו,אבל הפעם היה שם משהו מעבר,מעבר למילים הכואבות המבט של אבישי היה כמו בעיטה חזקה לצלעות.
אני יוצאת מחדר המקלחת,גופי כואב ואני מרגישה סוג של ריקבון.מכירים את זה שאתם חיים בלי מטרה?בלי כוונה?אלא בראש מעבירים מחשבה שפשוט תעבירו את הזמן עד שהעולם או אתם תעלמו?אם פעם הייתה לי סוג של שיגרה עכשיו אני מבינה שאיבדתי אותה,ורק בבר אני נאחזת כמו גלגל הצלה.
ידי נשלחת אל קרטון הקורנפלקס ואני מושכת בקערת קרמיקה
.רק אצל יון אני אוכלת את השטויות האלה,לא שיש לי בעיה עם שטויות אבל אצל יון ובתקופה האחרונה ההרס העצמי גדל ברגע
אני פותחת את המקרר ושופכת מהקרטון חלב.מתיישבת על כיסא בצמוד לשולחן כיאלו מדובר שעת בוקר,ולמעשה כבר כמעט ערב,ומכניסה מזון לפי,שלא ממלא דבר,אני לא רעבה אני רק כאובה,הבית של יון מרגיש לי כל כך זר קר ומנוקר,וככל שהזמן עובר ואני פה אנני מוצאת את הפינה שלי,או את המקום שלי אלא רק גדל הפצע בלב שלי.
YOU ARE READING
My story.
Roman d'amour•הושלם•בחיים שלי הכל היה מושלם,נולדתי למשפחה שנתנה לי הכל,מעולם לא התאמצתי,מעולם לא חוויתי קושי גדול. השלישי באוקטובר הוא התאריך שבו השתנו חיי. אני לין גולדן וזה הסיפור שלי
