הגענו לארמון, או טירה אולי
אבל מה שבטוח - זה היה יותר מדי מפואר
אפילו ביחס לגן שהיינו בו לפני כמה דקות
עמדנו בכניסה לטירה, עמדו שם בידיים שלובות שני שומרים ממש גבוהים עם חרבות ובגדים שחורים
שניהם היו קירחים ולשניהם היו משקפי שמש
אני עדיין לא הבנתי איפה אנחנו, או מי האישה הזאת שאנחנו הולכים לפגוש
"כן, למה הגעתם?" שאל אחד מהשומרים.
"באנו לפגוש אותה" אמר ברק, ״זאת אמה (הוא הצביע עליי), נדרסה לפני כמה שעות".
"היכנסו" אמר אחד מהשומרים והם הכניסו אותנו פנימה.
"ברק, מה קורה פה? מי הם כל האנשים האלו?" שאלתי אותו בלחש כשהלכנו במסדרונות הטירה המפוארת
"הם לא בדיוק אנשים..."
"נו זה לא משנה מה הם!!! מה זה המקום הזה ברק?!!" אני שונאת הפתעות, במיוחד כשאני לא יודעת אפילו לא רמז אחד על 'ההפתעה'
נקודת המבט של ברק:
"זה בסדר אל תדאגי" יכולתי להרגיש שהיא קצת מפחדת, אבל בכל זאת היה לי קשה להבין כל כך מה הסיבה, אולי פחד גבהים?
בסדר, בכל מקרה אני רק מלאך מתלמד. יש לי עוד הרבה מה ללמוד
"ברק?" היא אמרה בהיסוס, מסתכלת למעלה, מתפלאת מהמספר קומות שאנחנו עוד צריכים לעלות עד שנגיע לפסגת הטירה.
"מה? אל תדאגי, זה לא כל כך הרבה עד למעלה" אמרתי לה, ברור שדיברתי גם על כל החיים שלה, שעברה וגמרה לפני כמה שעות, ברור שלא אמרתי לה עדיין. זה הרי מוזר שמישהו שהיא הרגע פגשה ידע הכול על עברה..
"יואואואו!!!! ברק!!! יש לי פחד גבהים נוראי!!!!" טוב זה לא יעזור לך כשיהיו לך כנפיים... צחקתי לעצמי
"מה אתה צוחק?!?! זאת הפעם האלף שאני שואלת אותך את זה!!"
"הנה הגענו" אמרתי בניסיון להחליף נושא
והיא רק אמרה "וואי תודה לאל!!! 10 דקות שלמות!!"
עכשיו באמת התחלתי לצחוק 'תודה לאל' היא אמרה, היא אפילו לא מעלה על דעתה את מי היא הולכת לפגוש ממש בעוד רגע....
