הם נכנסו לחדר. שניהם נראו כאילו הם באיזו סערת רגשות.
האישה נכנסה לחדר והתיישבה בכיסא הגדול הלבן. ברק נכנס, לקח לי את היד והוביל אותנו החוצה, לתוך גינה מוזרה ויפה שנראתה קסומה כל כך... הכול היה טבעי כזה...
"מה קרה שם?" שאלתי אותו בדאגה, אבל הוא רק הלך קדימה יותר בזמן שנעצרתי.
פתאום גם הוא עצר, במרחק של בערך 6 צעדים ממני. הוא לא הסתכל לאחור, רק עמד שם כמה דקות.
"ברק..." התחלתי לדבר, אבל הוא הסתובב לעברי.
הפנים שלו נראו מאוכזבות ועצובות, והעיניים היפות שלו נצצו מדמעות שנראה כאילו הן הולכות לפרוץ החוצה בסערה ענקית.
אבל הוא עצר את הדמעות ואמר: ״אנחנו צריכים לדבר.... שבי" והצביע על ספסל אדום שהיה לידנו.
התיישבתי על הספסל והוא לידי
"באותו היום, כשהאוטו גלידה דרס אותך, את לא היית אמורה למות" הוא אמר בשקט ובקול שבור.
"מה זאת אומרת?"
"אני המלאך השומר שלך, אני יודע כל דבר שקרה לך בחיים כי הייתי שם, ראיתי הכול... ובאותו היום, כשנדרסת... לא הייתי מרוכז בדיוק, הייתי צריך לשמור עלייך ו... לא עשיתי את זה. זאת הסיבה שאת פה עכשיו"
הייתי המומה! הוא יודע הכול?! איזה פאדיחות... "אתה קורא מחשבות במקרה?" שאלתי אותו
הוא צחק "זה מה שיש לך להגיד אחרי כל מה שאמרתי לך עכשיו?"
"כן?" עניתי
"כן, אני קורא מחשבות..."
שיט.
"אה" אמרתי והרגשתי את עצמי נלחצת ומסמיקה.
"טוב עכשיו צריך ללכת, יש לנו מקום חשוב להגיע אליו" הוא אמר והיה נראה כאילו הוא הרבה יותר רגוע, כאילו ירדה לו אבן מהלב, עכשיו כשהוא לא צריך להסתיר ממני כלום...
