שוב התעוררתי. ראיתי קצת מטושטש אבל עדיין יכולתי לזהות את שנירדון, אודליה ואת ברק מדברים בחוץ.
אוף אם רק יכולתי לדעת על מה...
"אני לא חושב שזה רעיון טוב" קולו של ברק הדהד לי בראש. הסתכלתי עליו מהחלון וגיליתי שהשפתיים שלו זזות בדיוק לפי מה שאני שומעת בראש שלי... מוזר.
"היא קצת מטורללת...אז מה?! זה לא אומר שצריך לשלוח אותה לבית משוגעים, וגם אולי זה רק תופעת לוואי מהתאונה, הרבה אנשים מדמיינים דברים"
וואי תודה ברק.
הסתכלתי עליו בפרצוף מעוצבן. אני לא מטורללת!!! הוא יודע את זה!!
הוא קלט שאני מסתכלת עליו.
"היא התעוררה" הוא אמר כשהשפיל את מבטו.
שלושתם נכנסו במהירות לחדר.
"מה?" שאלתי בטון לא ידידותי כשהם בחנו אותי בצורה ממש מעצבנת, אפשר להגיד.
"איך את מרגישה?" אודליה לחשה ופתחה עליי את העיניים הגדולות והמאיימות שלה. "אמממ בסדר גמור..." אמרתי מצחקקת מרוב לחץ ונמנעת מקשר עין.
"אמה, את אולי זוכרת את הטלפונים של אחד מבני המשפחה שלך? כדי שנוכל להודיע להם שאת פה. אולי הם דואגים..." שנירדון אמר.
"אני לא יודעת לא נראה לי שהם דואגים..." אמרתי בבלבול. "את בטוחה?" שאלה אותי אודליה בזמן שברק רק גילגל את העיניים שלו כשהתפלא כמה מטומטמת אני יכולה להיות. "אני יכולה להישאר לבד?" הסתכלתי עליהם במצוקה כשהבנתי שכולם פה לא מכירים אותי בכלל ושהם כנראה חושבים שאני מטורפת.
הם יצאו.
אחרי כמה דקות ברק נכנס. הוא בחן אותי כשהעיניים שלי כבר ניהיו אדומות מהדמעות. "היית בקומה" הוא אמר בפשטות כשניסה להתחמק מקשר עין איתי.
