לזה ממש לא ציפיתי... אני לא חושבת שיש יותר מילים לתאר את ההרגשה שלי חוץ מ-שוק.
מה זאת אומרת שאני עכשיו מלאכית?
מלאכית שומרת? כמו ברק כאילו?
מלא שאלות הטרידו לי את הראש וממש לא היה לי כוח לעוד שיחת נפש עם ברק הזה...
גילגלתי לעצמי עיניים ואז נזכרתי שברק קורא מחשבות.
הוא הסתכל עליי במבט קצת מאוכזב ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. "תקשיבי, אנחנו ממש לא הולכים לעשות שיחת נפש או מה שזה לא יהיה...." הוא נאנח והסתכל עליי כמו מורה שמאבד תקווה בנוגע לתלמיד שלא מצליח בכלום
"תפסיק להסתכל עליי ככה" אמרתי מעוצבנת וממש לא היה אכפת לי להראות לו שאני עצבנית "ככה - איך?" הוא שאל בתמימות.
הוא כזה תמים לפעמים, "נו, באכזבה כזאת." הוא הסתכל עליי ולא אמר כלום "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת!! ואם אתה כבר שואל - אז התשובה היא לא, כי אני ממש ממש לא רוצה לדעת על מי אני שומרת".
מה עשיתי שזה מגיע לי?!?!!!
למה אני צריכה את כל הדרמה הזאת בכלל?!!??
הסתכלתי עליו שותקת, חושבת על כל הדרך הארוכה שעשיתי עד עכשיו, מבינה שכל זה היה סתם ושביזבזתי שנתיים סתם ככה.
אולי זה בכלל לא היה חיים?
אולי אני עדיין בתרדמת?
אולי אני בכלל לא אמיתית ואני רק חלק מחלום של מישהו שהוא חולם בלילה,
למרות כל התהיות שלי והמחשבות, עדיין הייתי חייבת לדעת בשביל מה היה כל העניין הזה, כי גם אם אני לא באמת ׳קיימת׳ זה לא אומר שאני לא ׳חייה׳.
נשמתי עמוק, מחכה שיתחיל לדבר.
"את לא רוצה לדעת?" הוא שאל בתמימות, "לא" אמרתי בהחלטיות והסתובבתי עם הגב אליו.
"אמה... מה את בת שלוש?!" הוא נאנח והתקרב אליי, אחרי שנעמד מולי.
לא יכולתי יותר. אני לא יכולה!!! הוא באמת מעצבן אותי!!! אני בן אדם ממש רגוע בדרך כלל!! אני אף פעם לא מתעצבנת!!!!.... נכון?
"מה נראהלך בכלל?!??!!!" צעקתי עליו, מנצלת את זה שאנחנו לבד במקום המפחיד, הלבן והשומם הזה.
"מה" הוא הסתכל עליי בפנים אדישות מדי ויותר אמר משאל אבל בכל זאת עניתי, בצעקות כמובן: "קודם כל, אתה לוקח אותי לגן עדן!! - סבבה, הבנתי, זה לא באשמתך. אחר כך, אתה לוקח אותי לפגוש מלא אנשים (למרות שאני לא בטוחה שאני יכולה לקרוא להם ׳אנשים׳ בכלל...) ואם לומר את האמת - הם ממש לא מעניינים אותי!!! אחר כך, אתה מראה לי את אחותי המטורפת והמשוגעת שהיא בעצם שטן שגודל על ידי שני מדענים שבחיים לא שמעתי עליהם ושרף פעם לא היה זכר לקיומם!!! אתה מראה לי שכל החיים שלי הייתה לי אחות שהמטרה שלה הייתה להרוג אותי!!!! לא הסברת לי מי הם האנשים שלקחו אותה, לא הסברת לי למה היא שטן...״ עצרתי והסתכלתי עליו בפנים מאוכזבות, נשמתי קצת, והמשכתי: "אבל, ברק, אתה בכלל יכול להרשות לעצמך לנסות להבין בכלל על מה אני הכי כועסת?" שאלתי אותו מתוך ציפיות שהוא לא ידע לענות (צדקתי). "אני הכי כועסת על ה״מבחן״ הזה שבעצם הראה לי את כל הדברים שאני כבר יודעת על עצמי".
לא יכולתי לראות אותו יותר. אז התחלתי ללכת ממנו עד שהבנתי שאנחנו בעצם במקום לבן ומוזר ולא משנה לאן אני אלך, אני אשאר באותו המקום, תקועה פה עם ברק.
"המדענים איימו על ההורים שלך, ההורים שלך ממש לא רצו לתת את אחותך אבל הם היו חייבים לתת את אחת מהתינוקות" הוא אמר בשקט והסתכל למטה "מה זאת אומרת ׳לתת׳?!!! אתה היית נותן את התינוקת שלך?!?!!!" התפרצתי עליו אבל אחרי שראיתי את הפנים שלו, הבנתי שזה כנראה היה יותר מדי, והאמת שממש פחדתי שבטעות פגעתי לו בנקודה רגישה.
"מה את רוצה ממני?״ הוא שאל ברצינות והניד את הראש שלו תוך כדי ששאל
"למה אתה מתכוון?" שאלתי כשלא כל כך הבנתי על מה אנחנו מדברים
"תמיד יש לך מה להגיד" הוא עצר לרגע אבל מיד המשיך "את אף פעם לא יכולה לשתוק" הוא התחיל לחייך קצת ולגחך טיפה "את פשוט לא יכולה לתת למישהו אחר להגיד את המילה הראשונה, תמיד את צודקת ומי שלא מסכים איתך - טועה. נכון?" הוא הפסיק לחייך והסתכל עליי ברצינות ממש מוגזמת, מחכה שאני אענה לו, אני מניחה.
"מה? ברק זה ממש לא ככה... מה נכנס בך פתאום?" בחנתי אותו מכל הכיוונים מנסה לעלות על מה שפתאום שונה אצלו.
הוא אף פעם לא מדבר ככה.
״אז מה ישלך?! למה את מאשימה אותי בהורים הדפוקים שלך?!?! נמאס לי שאת מאשימה אותי בהכול!!!! אני המלאך השומר שלך, לא השטן שלך, ואם את כבר שואלת, אני כן נתתי את התינוקת שלי, ועל זה אני הכי מצטער בעולם" הוא אמר ברוגע ונעלם.
רגע.... מה?!
