פתאום הייתי בבית שלי, הייתי בחיים. אמא שלי גם הייתה שם, גם אבא שלי וגם אחותי. ישבתי בסלון וראיתי איזה סרט בטלוויזיה.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"מהההה?...." הייתי בשוק, איך אודליה הגיעה לי לבית?! "את צריכה להתחיל לנקום... נו בואי!!" היא אמרה ומשכה לי את היד בחוזקה.
היא לקחה אותי לבית שלו, כל המשפחה שלו והוא אכלו ארוחת צהריים. "מה אני אמורה לעשות???" לחשתי לה כדי שאף אחד לא ישמע. "את צריכה להכאיב לו באותה מידה שהכאיב לך, העיניים שלה נצצו מרוע לשנייה אחת. "טוב.. " אמרתי בהיסוס. אודליה לקחה פחית מהשולחן שלהם והם אפילו לא שמו לב. "קחי" היא אמרה לי והעבירה לי את הפחית. "מה זאת אומרת?? מה אני צריכה לעשות עם זה?" שאלתי אותה.
פתאום אודליה לקחה לי את הפחית מהיד וזרקה אותה לעבר דור המסכן שלא הבין מה קרה. הוא בהה לי בעיניים ופתאום כל המשפחה שלו השתתקה.
"אוי שלום, מה את החברה החדשה של דור?" מישהי מבוגרת שאלה אותי, נראהלי אמא שלו. "לא.... " דור אמר "איך נכנסת לפה?! משוגעת מה את עושה פה?!!" הוא צעק ואני הרגשתי מובכת.... איך הם לא רואים את אודליה?!
"תקראי לו החוצה ותזרקי עליו את הפחית" אודליה אמרה לי וניסתה לחמם אותי עליו כי הוא קרא לי משוגעת מול המשפחה שלו.
"דור אתה יכול לבוא שניה?" שאלתי אותו בזמן שאודליה העבירה לי עוד פחית.
"מה עובר עלייך?!" הוא צעק עליי שוב ואודליה נראתה חסרת מנוחה.
לקחתי את הפחית וזרקתי עליו בעיין, הוא צעק כאילו שממש כואב לו ואני רצתי משם.
אודליה תפסה לי את היד ופתאום היינו שוב בחדר שלה. "מה זה היה?!?" צעקתי נסערת. "כיף, נכון?" שוב ראיתי הבזק של רוע בעינייה. "כן.... קצת.... קצת הרבה." הודיתי מתנשפת.
"טוב צאי תטיילי קצת בחוץ ניפגש אחר כך" היא אמרה לי בחיוך מסופק "אוקיי, ביי!!" אמרתי ויצאתי מהחדר.
"היי" שמעתי קול מוכר מאחוריי. הסתובבתי וישר הוקל לי, נמאס לי למצוא אנשים מוזרים במקום הזה. "היי, ברק!!!" אמרתי לו בהתרגשות. עדיין נרגשת מה"מסע נקמה" שהרגע עברתי. "מה קורה?" הוא שאל, אבל שמתי לב שהוא מנסה לחתור לאנשהו. "אתה כבר יודע, לא אמרת שאתה רואה כל רגע בחיים שלי?..." שאלתי אותו. "כן..." הוא אמר "אני חושב שאת צריכה להפסיק להיפגש עם אודליה"
מה?! איך הוא מכיר את אודליה??
"איך אתה מכיר אותה?" שאלתי אותו בסקרנות. "כי היא ניסתה לעשות לי מה שכנראה היא מצליחה לעשות לך, אני עדיין לא יכול לספר לך מה זה.... זאת צריכה להיות בחירה שלך. את גם יכולה לגלות בטעות דברים שלא רצית לדעת והם יכולים להשפיע עלייך לרעה" הוא אמר באיטיות.
"ברק..." נאנחתי "זה עושה לי טוב, זה מרגש אותי, זה משמח אותי. ואני חושבת שכל פרט על החיים שלי יכול לעזור לי לא?" ניסיתי לשכנע אותו לתמוך בי אבל זה לא עזר במיוחד. "יכול לעזור לך במה?! מה את עוד צריכה??" "זה יכול לעזור לי להשלים עם העובדה שהחיים שלי הסתיימו!!" אמרתי והלכתי משם בעצבנות.
אני רוצה להמליץ בחום על סיפור שכתבה yardensepton
וקוראים לסיפור ׳ללא גבולות׳. ממליצה לקרוא אותו - כדאי לנסות ;)
