~ רן - כי הוא עבד עליי וגרם לזה שאני אמות.
דן - עשה אותו דבר כמו רן.
הנהג של המכונית גלידה - כי הוא זה שדרס אותי.
האיש ברחוב - כי הוא הסתכל עליי מוזר כשרצתי בלי כפכף.
המוכר החתיך במכולת השכונתית - כי תמיד כשבאתי לקנות משהו הוא היה מתחיל עם אחותי.
המדריך בחדר כושר - כי הוא כל הזמן צעק עליי לרוץ.
הילדה הבלונדינית מהכיתה שלי - כי היא תמיד נראתה יפה, בכל מה שהיא לבשה, אפילו סמרטוט.
החבר המכוער של הילדה הבלונדינית - כי הוא כל הזמן שר לי באוזן והוא מזייף בצורה נוראית. ~
"אמממ.. לא יודעת מה עוד יש... שכחתי" אמרתי מסמיקה. "טוב זה בסדר את תמיד תוכלי להוסיף עוד ועוד לרשימה הזאת" אודליה אמרה לי בחיוך. "אולי תראי לי את הרשימה בינתיים?" הראתי לה את הרשימה ומרוב שהפרצופים שלה השתנו, לא הצלחתי לעקוב אחריהם או להבין מה הם אומרים.
"את בטוחה שזאת הרשימה שלך?" היא כווצה את העיניים שלה וחייכה חיוך מאולץ. "נראה לי שכן... למה?" "כי את אולי יכולה להוסיף אנשים לרשימה עם הזמן... אבל למחוק אנשים את לא יכולה.... קחי את זה בחשבון" היא אמרה והעבירה לי בחזרה את הדף. "לא, אני בטוחה שזאת הרשימה שלי" אמרתי בהחלטיות. "טוב...." היא אמרה והקלידה במחשב שלה את הרשימה. "אז... למה עשיתי את זה עכשיו? זה איזשהו טיפול פסיכולוגי או משהו?...." שאלתי אותה בזמן שהיא המשיכה להקליד במחשב. "זה סוג של טיפול" היא אמרה וגמרה להקליד. "מה שאת אמורה לעשות פה זה בעצם להבין לאן את שייכת.... נתחיל ברשימה, תבחרי מקרה שממש עצבן אותך" הסתכלתי ברשימה בעיון עד שלבסוף בחרתי: "החבר המכוער של הילדה הבלונדינית... לא יודעת הוא פשוט מעצבן... תמיד הוא שר את אותו שיר! את השיר הזה... נו שכחתי איך קוראים לו..." עוד לא הספקתי להגיד את השם של השיר והיא כבר אמרה "אמה זה לא חשוב. בואי איתי... איך אמרת שקוראים לילד ההוא?" היא נראתה לחוצה "דור" אמרתי ולא הבנתי למה שהיא שאלה את זה. "טוב, בואי איתי" היא תפסה לי את היד ולקחה אותי אל מחוץ לחדר.
הייתי בשוק. יצאנו מהחדר ופתאום היינו בכיתה שלי. אני ישבתי במקום הקבוע שלי ואודליה עמדה בפינה. שלחתי לה מבטים כל השיעור אבל היא רק חייכה אליי בחיוך מזויף וסימנה לי להקשיב למורה. פתאום דור התקרב אליי והתחיל לשיר. "You cant always get what you want.... you cant always get what you want.... you cant always get"
"טוב דיייייייייי זאת השורה היחידה שאתה מכיר?????" לחשתי לו אבל ניסיתי שזה יישמע מאיים בכל זאת.
פתאום אודליה נעלמה ואז אחרי כמה שניות כבר לא הייתי בכיתה וחזרנו לחדר. "זה באמת נורא מעצבן אותך נכון?" היא הסתכלה עליי ברכות לשם שינוי "כן!! מאוד!!!" התעצבנתי. "טוב טוב סליחה רק רציתי לבדוק שאת לא רושמת שטויות..." היא אמרה בהתגוננות. "עכשיו המסע האמיתי מתחיל. את יוצאת למסע נקמה. נתחיל בילד הזה. אני יחזיר אותך בחזרה לזמן שהיית בחיים, אבל זה על תנאי וזאת רק אשליה, את מבינה את זה?" "כן..." אמרתי בהיסוס והרגשתי כאילו משהו רע עומד לקרות.
