"מה??? הייתי בתרדמת?! מתי?!!" הגברתי את הקול שלי כלא מאמינה.
"שנתיים" הוא לחש.
"אבל אתה זוכר אותי נכון?" קיוויתי שהוא משקר ושלא בזבזתי את השנתיים האחרונות בלחלום על דברים לא מציאותיים.
"אני מצטער..." הוא אמר כשהשפיל את מבטו, שפשף את עורפו והניד את ראשו מצד לצד שוב ושוב.
נאנחתי. אני לא מאמינה שזה קורה לי. זה לא הגיוני.
"אולי כדאי שתלכי לישון עכשיו... אולי כשתקומי המצב שלך ישתפר"
הוא הסתכל עליי בעיניים דאגניות מדי ולא ידעתי מה בדיוק לעשות.
"ברק..." התחלתי להגיד משהו והאמת שאני כבר לא זוכרת מה... אבל זה לא משנה כי מיד נרדמתי אחרי שהכניס לי חומר הרדמה באינפוזיה.
*****
״איפה היא??!!!! איפה היא?!!!!!!!????" ראיתי דמות שהזכירה לי את אלוהים. היא נכנסה אלחי לחדר, אחרי שכל הרופאים ניסו לעצור אותה ללא הצלחה.
"חמודה שלי את בסדר?" היא ליטפה לי את הראש ולא בחנה אותי כאילו אני איזו משוגעת.
"האמת... שאני קצת פוחדת." היא הסתכלה עליי המומה "ממה את מפחדת?!" לא ידעתי אם היא רצינית או שאולי היא סרקסטית אבל בכל זאת המשכתי את השיחה ועניתי לה ״אני פוחדת ששום דבר לא קרה במהלך השנתיים האלו, כלומר, אני מפחדת שברק באמת צודק ושבאמת הייתי בתרדמת כל הזמן הזה"
היא שינתה את הזווית של הראש שלה והסתכלה אל מעבר לחלון. לא הבנתי לאן היא מסתכלת אז הסתכלתי לאותו הכיוון גם אני, אבל כשחזרתי להסתכל עליה, נדהמתי לגלות שעומד לידי יצור שנראה בדיוק כמוני ומסתכל עליי בשנאה, צועק עליי ומאשים אותי במילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב: "זה הכול באשמתך, את עשית את זה, זה הכול באשמתך"
*********
קמתי בצרחות מטורפות וניסיתי להסדיר את הנשימה.
כל הרופאים שלי הסתדרו ליד המיטה שלי.
"דיי!!!! מספיק עם זה!!!! כולכם עובדים עליי!!!! זה לא מצחיק!!!" צעקתי עליהם וניסיתי לשחרר את עצמי מכל המכשירים.
"אני יודעת מי אני! אני יודעת מי אתם ואני גם יודעת שכל הבית חולים הזה הוא שקר!!! אני יודעת!!!!״
התחלתי לבכות מעצבים עד ששמעתי קול מחיאות כפיים, בא מכיוונו של ברק.
הרמתי את הראש והסתכלתי עליו בשאלה.
"כל הכבוד!"
הוא וכול מי שנמצא בחדר מחאו כפיים בזמן שחפצים מהחדר התחילו להעלם.
אני לא הבנתי מה קרה ולמה כולם צועקים לי כל הכבוד ומוחאים לי כפיים
מה הבעיה של כולם פה??!?!!??
החלל ניהיה ריק ולבן ונשארתי רק עם ברק, עדיין בחלוק של בית חולים.
"ברק? מה הולך פה?!"
"האמנת בעצמך!!״ הוא חייך והסתכל עליי מלא בהערכה.
לא יכולתי לעכל שום דבר, פשוט התיישבתי על הרצפה בחדר הלבן והמוזר הזה, מחכה להסבר מפורט יותר.
הוא הבין את המצוקה בפניי והסביר לי:
"את מבינה? כל זה היה מבחן! מאז שהגעת לגן עדן את במבחן!! טיהרת לעצמך את הנשמה ועכשיו את כבר בטוחה בעצמך! את יודעת שאת צודקת ואת יודעת שאף אחד לא יכול להרהר את הביטחון שלך, כי עכשיו, אמה, את כבר מלאכית. ולא סתם מלאכית.
את מלאכית שומרת.
רוצה לנחש על מי?"
