אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 1

תנשמי.
"אחת, שתיים, שלוש..."
קדימה. את מסוגלת.
"ארבע, חמש, שש, שב-"
לא. אני לא מסוגלת בכלל.
שגרת הבוקר שלי מתחילה כך. כשליבי מפרפר בחוזקה, ממולא בפחד,
הסדינים דבוקים לגופי מהזיעה הקרה, עיני נפקחות וגופי משותק. כיף.
אני אף פעם לא זוכרת את הסיוטים שלי, עייפתי מלנסות להבין אותם. אבל מאז שקֶיילֶב לא כאן, הלילות שלי הפכו לגיהנום.
ברגע שאני חוזרת לשליטה על גופי, אני קמה במכה מהמיטה. מנורת הלילה שעל השידה עדיין דולקת, אך מה הטעם? דבר לא ירחיק את החלומות האלה.
אני נכנסת להתקלח בזריזות, מנסה כמה שפחות להביט בעצמי במראה, ולאחר מכן מחליפה את הסדינים, שוב.
באנחת ייאוש אני מתיישבת על המיטה, בוהה בתמונה של קיילב שמונחת לצד המנורה. אני לא מאמינה שרק לפני חצי שנה הוא נהרג במילואים. רק בן 24, מבוגר ממני בסך הכול בארבע שנים...אני מאמצת את התמונה קרוב אל ליבי, עוטפת את עצמי בשארית הזיכרונות שלנו. "היום הראשון של השנה האחרונה בתיכון, אחי. תאחל לי בהצלחה?" לחשתי בייאוש. בהיתי בתמונה, בתלתליו הזהובים, חיוכו חושף שתי גומות חן מתוקות ועיניו בצבע חום דבש. הוא נראה גבוה בתמונה, עורו בהיר עדיין. לא מראה שום סימני שיזוף שתמיד היו לו כשחזר הביתה בחגים. מעניין מה היה חושב אם היה מגלה שאני כבר לא דומה לו כבעבר. אני כבר לא יודעת למה נהפכתי. אני בטח שלא אותה קלייר.
אני יורדת בזריזות במורד המדרגות וקולטת את אימי קוראת ספר ליד השולחן. היא מרימה מבטה אליי, והיא יודעת.
היא יודעת ששוב עבר עליי לילה נוראי, ושתינו יודעות שאין ביכולתה להעלים אותם. היא מצביעה על הטוסט שחיכה לי על השולחן וכשהתיישבתי, הניחה את ידה על כתפי בחיזוק מיותר. היא כבר מזמן וויתרה על שיחות חולין איתי, כי היא יודעת שהן יובילו לשתיקה מהר מאוד.
יצאתי החוצה לאוויר הנעים של ספטמבר, השמש ליטפה את עורי החיוור, מוחה כל שבריר פחד שעטף אותי. אני לא מאמינה שאני חוזרת ללמוד. נאנחתי בייאוש והתיישבתי על מדרגות האבן, בוהה באופניים שלי בתסכול. התיכון משתלב עם אוניברסיטה, ככה זה עובד בעיירה הקטנה הזאת. גן, יסודי וחטיבה בקצה אחד, תיכון ואוניברסיטה בקצה השני. ברגע שמסיימים את החטיבה, הלימודים נקטעים בשנתיים לקורס מורחב שכולל חקלאות ובוטניקה- כדי שכל אזרח 'פלורנסיה' ידע איך לעבד את האדמה ולתרום לעיירה. כל התבואה, הצמחייה, היערות, שמורות הטבע שמסביב- הכול באחריותנו כבר מגיל צעיר. אפילו תחבורה ציבורית מיותרת- הרי כולנו משתמשים באופניים, או אם אתה ממש עשיר- מכונית חשמלית.

אחרי ארבעים דקות של רכיבה, אני קושרת את האופניים ונכנסת אל תוך הביניין הגדול שמורכב משלוש קומות- האוניברסיטה נמצאת במרחק הליכה מאחוריו. מסביב הכול יפייפה, נראה כמו פארק עם ספסלי פיקניק, שבילים ארוכים ואגם קטן מלאכותי שבנו כדי להפוך את המקום הזה לקצת יותר מעודד. בדרך התאמנתי על החיוך שלי, שבדרך כלל מצליח להטעות את כולם. אוקיי. תתכונני. כשהגעתי לכיתה, החיוך עלה והפנים המוכרות של בני כיתתי מחייכות אליי בחזרה. לכולם מבט זהיר כאילו אני עדיין עומדת להתפוצץ כל רגע."קליירי!" קול גבוה שבוקע מהקצה הימני של הכיתה, שם יושבת ליסה. בין האנשים היחידים שאני עוד אוהבת. היא מנופפת אליי בהתרגשות תמימה האופיינית לה ואני ניגשת לעברה בחיבוק. "אני כל כך שמחה שזכרת." גיחכתי. היא תפסה את המקום האהוב עליי, על יד החלון בקצה המרוחק שמאפשר לי להדביק שעות שינה. היא צוחקת בקול פעמונים מתוק שעוטף אותי בגל חמימות. התיישבנו במקומנו, מדברות על שטויות כדי להעביר את הזמן כשלפתע היא מציינת את העיגולים השחורים שמתחת לעיניי. "את עייפה. שוב היה לך סיוט?" היא שואלת ומלטפת את עפעפיי בעדינות. היא תמיד כזאת, אחת ששמה לב לכל הפרטים הקטנים אצל כל אחד. הלוואי והיא הייתה מתעלמת מהם לפעמים. אני מושכת בכתפיי. "את יודעת, את צריכה ללכת לאיש מקצועי. פסיכולוג שיעזור לך להתמודד עם כל הפחדים שלך. רון הלך אחרי שאחותו נהרגה בתאונה ההיא ביער ואמר שזה מאוד עזר לו-"