"אלו הבחירות שלנו אשר מראות את מי שאנחנו באמת, הרבה יותר מיכולתינו."
"תותחית." ריילי גיחך בשעשוע והגניב נשיקה לשפתיי. הצחקוק שלי הדהד בכל רחבי היער, מה שעורר כמה ציפורי שיר. קריאת ברייל נהייתה לאתגר השני שרציתי ללמוד. לקח לי שבוע בערך לקלוט את השפה, ועוד שבועיים לקרוא באופן שוטף ולא מביך. אומנם ברייל לא הייתה הדרך הכי מהנה לקרוא ספר, היינו נהנים להקשיב לסופרים מקריאים עבורנו דרך הנגן שלו.
הבילוי הקטן שלנו באחו הפך לבילוי הקבוע. כל יום אחרי בית הספר הייתי מגיעה לעבודה של אבא באופניים ולוקחת ממנו את האוטו ונוסעת עם ריילי וצ'רלי, שכבר ארגן כריכים ושתיה חמה עם סדין.
בשביל הרגעים האלו אני קמה בבוקר.
עברו כחודשיים בערך, חודשיים שבהם לא יכולתי להפסיק להרגיש מאושרת. גם כשהתגעגעתי לקיילב, גם כשמידי פעם הסיוטים חזרו, גם כשאמא עוד לא יצרה איתי קשר ואפילו גם כשאבי מתחמק ממני לעבודתו-
כל זה עדיין לא הצליח להעפיל על העובדה שריילי גורם לי להרגיש יותר טוב, מכל המובנים.
אבא שלי דווקא דיי שמח, רק בגלל שראה כמה ריילי הפך אותי לאנושית יותר מאשר לזומבי מהלך. הוא אפילו פגש והזמין אותו לארוחה- האמת שזה הלך דיי טוב יחסית.
זרועותיו של ריילי עטפו אותי בחום ושפתיו ליטפו את לחיי. "אתה קצת מקשה עליי להתרכז כאן..." גיחכתי, הרגשתי כאילו סיממו אותי בסם הכי ממכר שיש.
הוא גיחך בשעשוע פעם נוספת והמשיך להטריף את כל החושים שלי- כאל התגרות מתמשכת כדי להקשות עליי עוד יותר. לא פייר.
הנחתי את הספר בצד ונתתי לשפתיו לטייל במורד צווארי, לידיו ללטף ולנשימותיו לדגדג את כל החושים.
נזכרתי בשיחה שלי עם ליסה, ששאלה אותי אם אני וריילי כבר שכבנו ביחד.
למה נזכרתי בזה פתאום?
השאלה הזאת גרמה לי לגחך בקול ולגבותיו של ריילי להתרומם בבלבול.
"על מה את חושבת?" לפתע הלחישה של ריילי לאוזני הקפיצה אותי מעט. הסומק שעל לחיי היה מסגיר אותי עם ריילי היה רואה אותו.
"עלייך. עלינו. על הכול." מלמלתי והתיישבתי בעדינות על ברכיו.
כרכתי זרועותיי סביבו, בוהה בתווי פניו היפייפיות, בעיניים המיוחדות שלו, ובשפתיים- שזה הדבר שהכי קשה בעולם להסיט ממנו את מבטי, ופשוט בעובדה שהאדם המדהים הזה כרגע באמת מחבב אותי.
אני בטוחה לפעמים שאני מדמיינת אותו.
"הממ.." מלמל ואחז בסנטרי בעדינות כדי להגניב נשיקה נוספת "את יודעת שההורים שלי אמורים לבקר בסוף שבוע הקרוב?" מלמל במרירות קלה.
"באמת? זה מדהים!! רגע- למה אתה לא שמח?" תהיתי בדאגה. הוא משך בכתפיו ונאנח בייאוש
"הם פשוט לא פשוטים, את תביני כשתפגשי אותם ו-"
"-רגע, מה?! אני הולכת לפגוש אותם?" הבהלה בקולי גרמה לו לצחוק, אבל אותי זה לא שעשע בכלל.
מה הם יחשבו עליי? הם יקבלו אותי בכלל? איך הם יגיבו?
"תרגעי, את מדהימה ומושלמת כמו שאת, הם יאהבו אותך ללא ספק. " הרגיע אותי, מה שבאופן מעצבן מאוד תמיד מצליח לו.
"חוץ מזה, כל הבית שלי מבולגן בבגדים שלך, אני חושב שהם דיי יגלו בעצמם- אין לך איך לברוח מזה." גיחך בטיזריות.
האמת שזה דיי נכון. בגלל שרוב הלילות שלי אני נשארת אצל ריילי, חצי מהארון שלי כבר דיי עבר אליו.
"אני לא אתן לך להרגיש לא טוב עם עצמך אפילו לא לשניה אחת, בסדר?" הבטיח והגניב עוד כמה נשיקות שחתמו את השיחה כי כבר שכחתי את שמי שנית.
"את מוכנה?" הוא שאל כששנינו שמענו את הפעמון בדלת מצלצל. הנחתי את מגש התה והעוגיות על שולחן הקפה והגנבתי מבט אחרון בסלון. "אני חושבת שיותר נקי מזה אי אפשר. תכניס אותם." מלמלתי וסדרתי את שולי שמלתי.
מהבוקר הוא ואני סידרנו את הבית שלו לקראת הביקור של הוריו, הוא היה כל כך עגמומי, שלא משנה כמה ניסיתי, הצחוק שלו לא נמשך יותר מכמה שניות.
הוא היה לחוץ מהם, כמעט אפילו כבוי באיזשהו מובן.
כשהדלת נפתחה ציפיתי לראות שתי מפלצות- אך להפתעתי נכנס איש באמצע שנות הארבעים לחייו, לבוש בחליפה מהודרת. מבנה גופו שרירי ומחוטב והדבר הראשון שהצלחתי לראות את ריילי בו הם צבע העיניים.
לצידו אישה נמוכה יחסית מהממוצע- אך הגרסה הנשית והיפייפיה של ריילי.
פי פעור, לחיי כבר עכשיו סמוקות מהמבוכה, אך לא הצלחתי לנתק את מבטי מיופיים.
"אני רואה ששמרת טוב על הבית." גיחך אביו וחיבק אותו. אימו של ריילי התנפלה עליו בחיבוק כל כך חזק- דיי הופתעתי לגלות שיחסם אליו כלל לא כפי שריילי צייר אותם.
"הוו ריי' יקר שלי! כמה גדלת!"
"-אמא עברו בסך הכול ארבעה חודשים." גיחך ריילי.
"אויש בשבילי זה הרגיש כמו שלוש שני- רגע, מי זו?" אמו חייכה בבלבול והביטה בי. אביו בחן אותי במבט שגרם לגופי להצטמרר.
ריילי לקח את ההזדמנות הזו כדי להתנתק ממנה והושיט ידו לעברי, לקחתי אותה כמעט מיד- אני צריכה את כל התמיכה האפשרית.
חייכתי את חיוכי הנבוך.
"זאת קלייר, חברה שלי. סיפרתי לכם עליה." מזכיר להם. הושטתי את ידי בנימוס "שלום, נעים להכיר אתכם סוף סוף." מלמלתי. אביו עדיין במבטו הבוחן, לא מיהר להושיט את ידו- אך אימו של ריילי התנפלה גם היא בחיבוק מפתיע "אוי קלייר! איזה שם מקסים! אני לאנה! ריילי סיפר כל כך הרבה דברים מקסימים עלייך!" היא שחררה אותי ואז אביו צעד לכיווני, לחץ את ידי בפורמליות קרירה מעט.
האופי שלו נראה כמנוגד לאופייה של לאנה. "אלפרד. נחמד לפגוש אותך." חייך אליי במבט זהיר.
התיישבנו כולנו סביב השולחן, צ'רלי מרחרח את האורחים ועזרתי לריילי להגיש את כל האוכל.
הוריו דיברו על הטיולים שלהם בפריז ובאיטליה- ריילי מתחת לשולחן מצייר עיגולים על הירך שלי, מה שמעיד על כך שהסיפורים הללו מעניינים אותו כמו שצ'רלי מתעניין בחסה.
ניסיתי ליזום שיחות, לשאול אותם כדי להכיר אותם יותר- ואפילו אלפרד יחסית זרם.
ריילי פשוט שתק, הנהן מידי פעם, נראה כאילו בעולם אחר לחלוטין.
כשהתחלתי לספר על עצמי- מינוס כל המגרעות שבי- ראיתי את אלפרד בזווית עיני בוחן כל מילה שיוצאת מפי. תהיתי מה למה הוא כל כך עוין כלפיי- הרי על לאנה עשיתי רושם ראשון חיובי...
בכל מקרה, כשהארוחה הסתיימה ועברנו לשבת בסלון, הלכתי להכין לכולם קפה, כשלפתע שמעתי את ריילי מרים את קולו בצורה שגרמה לי למזוג את הקפה מחוץ לספל - "מה לעזאזל?!"
הייתי כל כך בהלם שלא הצלחתי להזיז את עצמי- המלמולים השקטים של הוריו גרמו לי להבין שזה משהו שלא כדאי לי להתערב בו.
"אתם פשוט חיים בסרט. אני לא מתכוון אפילו להגיב לזה." ריילי מלמל וטריקת דלת חזקה נשמעה מדלת חדרו.
מה לעזאזל קרה?
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
