השמיים מכוסים בבדי משי שונים, כשכתמי צמר גפן משמשים כעננים.
הגבעות, העצים, הכול עשוי ממקלות, עלים יבשים שאספתי מחוץ לביתי ועיסות נייר. הנהר גם הוא עשוי מבד משולב עם סיליקון בעל מרקם ג'לי, המגע הקריר שלו מרגיש כאילו אצבעותיי נרטבו.
עיני מכוסות, אך רק בשביל לדמיין בראשי את כל מה שקיוויתי ליצור ורק אחרי כשמונה וחצי שעות, עבודתי הסתיימה.
אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שעטפה אותי ברגע שסיימתי. הקלה? שמחה? געגוע?
האם קיילב היה אוהב את זה?
האם ריילי יאהב את זה?
בזריזות ניקיתי את החדר, התקלחתי והכנתי ארוחת בוקר. אבי יצא לעבודה דיי מוקדם יחסית אז הבית נותר ריק.
בצהריים, ברגע שהרגשתי שזה בטוח להעביר את הציור ממקום אחד לאחר, החלטתי לבקר את ריילי.
הראש שלי ללא הפסקה אמר לי 'תפסיקי, תסתובבי ואל תעשי צחוק מעצמך. הציור לא מספיק טוב, ריילי עלול להעלב, לשנוא את מה שעשית..'
אבל הלב? הלב שלי התפוצץ מהרצון לראות אותו, כמו מגנט שפשוט ללא שליטתי פיקד על רגליי להמשיך לנוע.
כשדפקתי בדלת, הרגשתי את ליבי דופק בסנכרון עם ידיי. נשמתי עמוק, והדלת נפתחה.
"ריילי? היי." מלמלתי וברגע שהוא נגלה לפניי, הסומק מיהר להגיע.
הוא היה ללא חולצה.
שערו מבולגן, מכנסי הטרנינג לבושים באופן מרושל והבעתו הישנונית גרמה לי לצחקק. הייתי דיי משועשעת כשהוא הופתע לשמוע אותי. הוא מיהר לסדר את שיערו מעט וגיחך "בוקר טוב." מלמל בקול מחוספס שגרם לכל סנטימטר בגופי להתעורר. הוא הלך לשים על עצמו חולצה בזמן שהלכתי להתיישב בסלון וחזר עם קפה לשנינו.
"השעה ארבע, ריילי..." גיחכתי כשקרס על הכורסא מולי. הוא שפשף את פניו ולגם מהקפה
"אני יודע...לא נרדמתי בלילה." משך בכתפיו כאילו הוא רגיל לזה, "מה קורה איתך? איך את מרגישה?" שאל במהירות כדי לשנות נושא. קמתי והורדתי את הכיסוי שהיה על הקנווס. הוא היה הגיע עד למותניי, לכן העמדתי אותו על שולחן הקפה מול ריילי וכחכחתי בגרוני.
"גם אני לא הצלחתי להירדם האמת. אז החלטתי להקשיב לך, וציירתי משהו." אמרתי במהירות כי המבוכה שבקולי הייתה מובהקת מידי. הוא הרים גבותיו, מופתע- אבל ההבעה הישנונית שלו התחלפה בחיוך נוצץ שגרם לליבי לפעום מהר יותר.
"תתארי לי מה ציירת." אמר בהתרגשות שעודדה אותי יותר.
במקום זה לקחתי את ידו, ובזהירות הנחתי אותה בקצה הימני על הציור.
"אתה מוזמן להרגיש בעצמך." מלמלתי ובאותה שניה, הרגשתי את נשימותיי נעצרות- כמחכות לאישורו של ריילי.
לקח לו זמן לעכל את מה שעשיתי. הוא היה מופתע מכדי להגיב, לכן הקשיב לי ואצבעותיו העדינות החלו לנוע ולעבור כל סנטימטר בציור.
כמה שרציתי להיות הציור הזה באותו הרגע.
עיניו נפערו בהלם כשהבין את מה שהוא מרגיש, וליבי התמלא בהקלה שהוא אכן הבין את כוונתי.
לא נשמתי עד שאצבעותיו נגעו בסנטימטר האחרון.
זו דמעה מבצבצת בזווית עיניו? אולי אני מדמיינת.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
