אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 4

התעוררתי לקולה העייף של אמי, לחישותיה חנוקות, אך מלאות נחישות. לא הצלחתי להבין מה היא ממלמלת.
קולו של אבי לעומת זאת, לא לוחש בכלל. הוא נשמע שבור, מתחנן.

מה לעזאזל קורה שם למטה?

קמתי מהמיטה והתיישבתי עם גבי שעון על הדלת. כמה קיוויתי לפספס את המשפטים הללו.
"את לא יכולה לעשות את זה קריל. היא איבדה את אחיה,  היא צריכה אותנו, וככה את נוטשת אותה? אותי?"

"רוברט, אני מצטערת, באמת. וזה יהיה זמני. אני לא נוטשת אף אחד! אני בסך הכול צריכה קצת זמן. אני לא יכולה להיות כאן יותר, העיירה הזאת מחניקה אותי. אני אהיה אצל ונסה כמה שבועות ואחזור, מבטיח-"
"לפחות תלכי להיפרד ממנה! את חייבת לה לפחות את זה!" אבא נשמע כועס. וגם אני. 
אבל לא הצלחתי לקום מהרצפה. לא הצלחתי למחות, לעצור אותה, לצעוק- הייתי משותקת. 
אני יודעת שזה בגללי. אני יודעת שאני פוגעת בה, ואני מבינה אותה. הדמעות מרטיבות את לחיי מהמחשבה שהברחתי את אמי ופגעתי באבי...אני הסיוט הפעם.
שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. 

שקט.
היא אפילו לא באה להיפרד ממני.
בהיתי בחלון, עד שהשחר עלה ומנורת הלילה כבר לא רלוונטית. לא קמתי. לא רציתי להתמודד עם אבי. 
דפיקת דלת הקפיצה אותי לפתע. היא נפתחה בקושי כי חסמתי אותה עם גופי. "קלייר?" אבא נשמע מופתע כשראה אותי יושבת על הרצפה. "מה את עושה כאן?" שאל בדאגה. קולו היה צרוד ואפו אדום. גם הוא בכה.

כשראה את המבט על פניי, ידעתי שהבין. הוא התכופף וחיבק אותי בחוזקה. לא מגיע לי החיבוק הזה. "אני מצטערת אבא!" ייבבתי בקול. הוא ליטף אותי בגב וניסה להרגיע אותי. "על מה את מצטערת? אמא נסעה לחופשה קצרה. זה הכול. אנחנו נהיה בסדר, ואת צריכה להתארגן ללימודים. רק רציתי להגיד לך שלום לפני שאלך לעבודה." נישק את מצחי והביט בעיניי ברוך. אוי אבא...לא מגיע לי מישהו כמוך. הלוואי ויכולתי להתחלף עם קיילב בשבילך.

הגעתי לתיכון. בקושי. 
רכיבה של ארבעים דקות התארכה לשעה, מה שגרם לי לאחר. הכיתה הייתה באמצע שיעור אנגלית, התיישבתי במהרה- הפעם לא התאמצתי לחייך, לא הרגשתי צורך בכך. ליסה ורון הביטו בי בדאגה, המבט בעיני העיד על כך שמשהו קרה. התיישבתי ליד ריילי, שבירך אותי לשלום. אוזניו של צ'רלי הזדקפו וליבי התרכך למראהו. הוא נעמד על רגליו כשהתיישבתי ועבר לשבת ביני לבין ריילי כשראשו שעון על הברך שלי. תודה. חייכתי אליו.

שיעור הבא היה ספורט, החלטתי שזו הזדמנות פז להבריז, מזג האוויר מעונן ואפרורי, כמזדהה עם מצב הרוח שלי.

אמא אפילו לא השאירה לי הודעה, האם עד כדי כך פגעתי בה?
אני מתיישבת על ספסל האבן ומנסה להבין כמה פגעתי בה. האם זה בשיחות שהיא ניסתה כל כך ליזום ואני פשוט וויתרתי? האם זה כשהיא הייתה צריכה את החיבוק והחום שלי, אך לא הצלחתי אפילו לתת קצת ממה שהיא הייתה צריכה?
אבל מה איתי? אחרי מותו של קיילב, חום ואהבה נקברו יחד איתו.
קברתי את פניי בידיי. בבקשה תיעלמי. בבקשה. 
"אני מתיישב לידך." לפתע שמעתי קול רך ומוכר- ריילי.
נבהלתי לפתע שיראה את הדמעות שלי- אך בהקלה מביישת נזכרתי שהוא לא יכול. 
"רון סיפר לי שאת כאן. מבריזה מספורט?" ציין כשהתיישב לצידי, הוא שחרר את הרתמה של צ'רלי שהלך לרוץ עם הכדור שלו.  תנשמי עמוק.
"יאפ. כדור-רשת לא הקטע שלי כרגע." מלמלתי בגיחוך ומשכתי באפי. "מה התירוץ שלך?" שאלתי בציניות וקיוויתי שלא ייעלב מההומור שלי, כרגע אני לא נמצאת במצב הכי אופטימי.
הוא צחק והניח בינינו חבילת שוקולדים.
"הו וואו, איך ידעת שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו?" ההפתעה שבקולי גרמה לו לחייך, הוא משך בכתפיו "את נשמעת כאילו את צריכה את זה עכשיו." אמר. הנהנתי ולקחתי אחד מהחטיפים. "תודה." חייכתי אליו בכנות. 
"לא נמאס לך לפעמים? ששואלים אותך כל כך הרבה שאלות?" שאלתי אותו כשמבטי מופנה לשמיים. בדרך לאולם שאלו אותו אינספור שאלות שלא כל כך התרכזתי בהן האמת, אבל ראיתי עליו שהוא מת לברוח משם.
"לפעמים. " נאנח ונשען לאחור, מכניס חטיף אחד לפה. "לפעמים הייתי רוצה לא לדבר על זה." גיחך
"אבל אני יודע שזה לא בכוונה. הם צריכים לדעת, אני מניח. אני יודע שקצת נדיר לראות כאן מישהו כמוני." משך בכתפיו. 
"קצת הרבה." מלמלתי. "מה אתה חושב על המקום הזה בינתיים?" תהיתי. 
"האמת שאני מרגיש דיי בטוח. אין כאן כבישים, בקושי מכונית.. זה מדהים! אני לא צריך להתרכז יותר מידי כשאני חוצה רחובות, שקט כאן, רגוע יותר. " נאנח ברוגע וראשו מופנה לשמיים. 
"אני מתגעגע לחברים שלי. זה לא פשוט להיות חריג יותר ממה שהייתי שם." מלמל "אבל לפחות אני יכול להיות כאן עצמאי יותר." 
הסתכלתי עליו מלאת סקרנות. 
"את מבינה, אף פעם לא באמת הייתי עצמאי. בגיל 14 בערך כבר איבדתי את הראייה בצורה שלא אפשרה לי לראות כלום. אז עוד איכשהו ביום הייתי יכול לראות משהו, בלילה הייתי מושבת. עכשיו לא משנה מתי- אני חייב להעזר במישהו אחר." 
"אני באמת לא יודעת איך אתה עושה את זה. מדבר על זה בחופשיות, אופטימי כל כך...אני מצטערת- זה פשוט נשמע לי כל כך קשה." מלמלתי. הוא הנהן בהבנה, "הייתי נוראי בהתחלה. ההורים שלי לא ידעו לאן לקבור את עצמם כשהייתי מקבל התקפי הזעם. כעסתי עליהם, על עצמי, על הרופאים, על העולם." נאנח ושפשף את פניו "רק לפני כשנתיים התאפסתי על עצמי. אין טעם להישאב לדיכאון יותר, זה לא משנה את המצב במילא."

המילים הללו חדרו לליבי, כמו סטירה שניערה כל גל של רחמים עצמיים. 

הוא צודק קלייר. איך לעזאזל ריילי מצליח להגיע לגישה הזאת ואת עדיין תקועה באבל? את צריכה לאבד גם את אבא כדי להתאפס על עצמך?!
וכאן, כאן נשברתי. 
הבכי שלי הפתיע אותו(ואותי). מפל של דמעות פשוט התפרץ ללא שליטה. הוא רצה לשאול מה קרה, ראיתי את ההבעה המבולבלת שלו- אך לא הצלחתי לדבר. 
במקום זה זרועותיו חיבקו אותי מהצד, זרועות חמימות שהצליחו להרגיע את הבכי שלי לייבבות שקטות. 
סיפרתי לו על קיילב, על כמה שאני פתטית, על אתמול בלילה. חיכיתי לתירוץ שלו לקום וללכת, אך זה לא קרה.

הבעתו התחלפה מנחמה לדאגה, הבנה, בלבול ולבסוף כעס. "היא פשוט עזבה?" סינן מבין שיניו. 
"זאת אשמתי, אתה מבין?-" משכתי באפי והשתחררתי מהחיבוק שלו בעדינות- הרגשתי לא נעים לדבר על הצרות שלי מצד אחד, אך מצד שני- הייתי חייבת להוציא את זה מהמערכת. ריילי במקרה היה שם כשהחלטתי להתפוצץ. 
"-לא. אני לא מבין. לא משנה מה את חושבת על עצמך קלייר, את עוברת תקופה נוראית. שום דבר לא מצדיק את זה. בטח שלא בצורה שבה זה נעשה. לעזוב באמצע הלילה מבלי להיפרד? את חושבת שזה הגיוני?" תהה בכנות. 

לא. זה לא הגיוני. 
משכתי שוב באפי והתנצלתי שהיה כאן לספוג את זה, אבל הוא רק הניד ראשו לשלילה והפנה ראשו לכיווני. "את ממש לא צריכה להתנצל. סוף סוף אני מבין מה הסיפור שלך, קלייר. " אמר ברוך וחיוך קטן שחימם אותי.
"אני שמח שהייתי כאן כשזה הגיע. זה לא בריא להדחיק את זה, את יודעת. בסופו של דבר זה אוכל אותך מבפנים- ולא משנה כמה זמן עובר, אתה רק נשאב לתוך האבל הזה יותר ויותר. אני יודע איך זה לאבד משהו שחשוב לך יותר מהכול, אז תאמיני לי שזה כן נהיה טוב יותר. זה באמת רק עיניין של זמן." הוא הניח ידו על כתפי, וידעתי שאני יכולה להאמין לו. 

לא יודעת מה יש בך, ריילי אוונס, אבל אני מאמינה לך.

בדרך הביתה חשבתי על השיחה שלי ושל ריילי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב לנסות להתגבר על כל שבריר של כעס או עצב או חוסר אונים- "תזכרי שהכול בראש שלך. אל תדחיקי יותר את הרגשות שלך-  קחי את המספר שלי, למקרה שתפקפקי בקיום שלך שוב, כי אני יודע שהייתי רוצה שמישהו בזמנו היה שם בשבילי להזכיר לי שאני טועה."

ברגע  שנשכבתי על המיטה ועצמתי עיני, הרגשתי את רגליי קורסות תחת משקלי. אני יודעת שזה חלום, אחרת זה לא הגיוני שקיילב מחזיק בידי. הוא גורר אותי בעדינות ומושיב אותי על גזע עץ. ברגע שזה קורה, נגלה לפניי רקע היער המוכר שמאחורי השכונה. "בקצב הזה את תאבדי עוד אנשים שחשובים לך. לא שהם יתאבלו עלייך כמו שהתאבלו עליי...במקרה שלך הם ירגישו הקלה" אמר בחיוך מרושע – לא. זה לא קיילב!

התעוררתי בצרחה. ההיסטריה והפניקה התגברו כשגיליתי שהחדר שלי חשוך לחלוטין.
ניסיתי להדליק את המנורה, אבל היא לא עובדת. לעזאזל! בידיים רועדות ניסיתי לגשש אחר המצית ולהדליק את אחד הנרות, כשזה הצליח, לקחתי את הנר ופתחתי את דלת חדרי, כל הבית חשוך- כנראה הפסקת חשמל. חזרתי לחדר, התכרבלתי במיטה כשהנר קרוב אליי. הבטתי בלהבה המנחמת, בחוץ יורד גשם כבד.
לשמחתי לא הערתי את אבא, אבל אני לא מסוגלת להיות לבד בחושך. לא משנה כמה ילדותי זה נשמע.
אולי אעיר את ליסה? רון?
בזריזות האצבעות על צג הפלאפון נעו, וקול מחוספס ורך הפתיע אותי מבעד לטלפון.
"הלו?"