מסדרונות בית החולים מעולם לא נראו ארוכים ומפותלים יותר.
כשהאדם שאתה אוהב סובל מכאבים לנגד עינייך ואתה עומד שם מבלי היכולת לעשות שום דבר...התמונה הזאת תחרט עמוק בראשך.
חלק בי רוצה לצאת מכאן, לחזור חזרה הביתה למקום המוכר והבטוח שלי- המקום בו אני מכירה כל סנטימטר, כל אחד, לא כמו כאן.
אבל החלק השני, הדומיננטי יותר, זה ששומר אותי מפני הדחף לבקש מאחת הפקידות להזמין לי מונית- זה אותו החלק שעדיין אוהב את ריילי כאילו מדובר בשלשלת דימיונית שקושרת ביני לבינו. החלק שרוצה להיות שם בשבילו, גם אם אני כבר מותשת נפשית (ופיזית) מהציפייה הארורה הזאת לשלומו.
בזמן שאני מתהלכת במסדרונות הארוכים אני מבחינה בהמון אנשים שממתינים מחוץ לחדרי המטופלים האחרים- אותם האנשים שמבטם השבור זהה למבטי.
חלקם עם פנים נפולות, חלקם מחייכות ומלאות תקווה, אבל המשותף מבין כולם זה העובדה שהם שם. הם לא בורחים-כמוני- ומחפשים פתרון קסם שישכיח מהם את הכאב הנפשי הזה.
אחרי שעה וחצי כבר הבנתי שזה מספיק בשביל לגרום לי להתאפס ולהבין שאני צריכה להיות חזקה יותר. חזקה גם בשבילי וגם בשבילו.
אז יאללה. תנשמי עמוק, ותזיזי את הישבן חזרה אליו.
לקח לי יותר זמן משחשבתי למצוא את הדרך חזרה, אך כשזה קרה ופתחתי את דלת חדרו בהיסוס, שמתי לב שהחדר היה חשוך מעט חוץ מכמה קרני אור שהצליחו לחדור את דרכם מבעד לחריצי הווילון. הוריו ישבו לצד מיטתו ממלמלים ביניהם,
"אלפרד, אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב מחדש לגבי מה שאנחנו רוצים בשביל הבן שלנו."
"-בואי נחכה שיחלים קודם כל. וברגע שזה יקרה ניתן לו להחליט את גורלו. אני לא מצליח לחשוב על מקום שיוכל לקבל אותו לעבוד לאנה. איך הוא יסתדר לבדו?"
דפקתי קלות בדלת, ראיתי שעיניו של ריילי עצומות שוב. הוריו השתתקו לנוכחותי והביטו בי בחיוך, "אל תדאגי קלייר, הוא ישן. היו צריכים לתת לו תרופת הרגעה. אנחנו נלך לטפל במסמכים, ונעדכן את החברים שלו, תישארי איתו?" לאנה אמרה בחיוך בזמן שמשכה את אלפרד לצאת איתה החוצה. הודיתי להם והתיישבתי בעדינות לצידו. ברגע שהם יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, ריילי פקח את עיניו , ומטה ראשו לכיוון הדלת, כאילו מקשיב לוודא שהם באמת הלכו.
"ריילי?" גיחכתי בבלבול, הוא העמיד פנים שהוא ישן?
"גאד, סוף סוף." נאנח, "את יודעת כמה זמן אני מעמיד פנים שאני ישן? ארבעים דקות. זה סיוט." לוחש.
"למה שתעשה דבר כזה?" מלמלתי בבלבול והנחתי ידי על ידו הקרירה.
"כי חיכיתי לך. אין לי מספיק כוח להתמודד איתם." מלמל ובקושי רב שילב אצבעותיו בשלי.
ליבי החל לדפוק בחוזקה, כאילו כל חצי השנה שעברה בה ניסיתי 'לעבור הלאה' כמעט ולא הייתה. הרגשתי בדיוק את מה שהרגשתי בלילה שלפני עזיבתו.
"טיפשון." מלמלתי ורכנתי לעברו לנשק את שפתיו. היה להן טעם תרופתי ומגע קריר, אך זה לא הפריע לי.
"את בסדר?" שאל בדאגה, אך הבעתו נותרה כשהייתה כאילו הנשיקה הייתה כל כך טבעית בעיניו. "הרופאים סיפרו לי שהתנהגתי כמו בהמה. אני מצטער." מלמל בדאגה.
"עברת תאונה, החיו אותך יותר פעמים משאני רוצה לזכור, ואתה שואל אם אני בסדר? " צחקתי וליטפתי את ידו בידי המשוחררת.
הוא נאנח "אני עדיין לא קולט את זה. רגע אחד חציתי כביש, ורגע אחר אני שומע צעקות ואת צ'רלי נובח כמו משוגע, ופתאום אני מתעורר על המיטה, מחובר למחטים, ריח מסריח של תרופות וכאבי תופת בכל סנטימטר בגוף...יש למזל שלי יותר גרוע מזה?" מלמל ובקולו שמעתי את הכאב והתסכול.
"זה גרוע מספיק שאני לא יכול לראות, עכשיו אלוהים יודע כמה זמן ייקח עד שאוכל לתפקד נורמלי."
בחנתי את התחבושות והצינורות שמחוברות אליו, ידעתי שלא משנה מה אגיד, לעולם לא אוכל להגיד את הדבר הנכון.
'תהיי חזקה בשביל שניים' הזכרתי לעצמי שוב ושוב. השענתי את ראשי לצד גופו בחלק הפנוי במזרן, שפתיי נושקות לזרועו וידי לא מרפה מידו. "אני כאן עכשיו ריילי, ואני לא הולכת לשום מקום עד שלא תרגיש טוב יותר."
הבעתו הפכה לעצובה וכואבת, כאילו המשפט רק העציב אותו יותר,
"את נורמלית? אני לא מאמין בכלל שעשית את כל הדרך לכאן." הטון שלו נע בין נזיפה להערכה לא מוסברת.
"-נורמלית? לא בטוחה, אבל גם לא היה שום סיכוי שהייתי נשארת שם מבלי לדעת שאתה בסדר. אחרת לא היה קץ לסרטים שהייתי אוכלת."
"הדבר האחרון שאני רוצה הוא שתראי אותי ככה. את לא יכולה לאלץ את עצמך לעבור את כל זה ובטח שלא בשבילי. אני מסתדר, כמו שאת רואה- ההורים קיבלו את מה שהם רוצים. בסופו של דבר אני תקוע בבית שלהם לתקופה ארוכה ומחורבנת." הוא לקח נשימות ארוכות וראיתי בעיניו את כל האנרגיה שלו מתרוקנת רק מהמחשבה על היותו כלוא בבועה שלדעתו ההורים תכננו עבורו.
"אני חושבת שאתה צריך לתת להם קצת יותר קרדיט. אתה לא היית בהכרה כדי לראות כמה הם דאגו לך. הם בעצמם אמרו לי שהם חושבים שהם טעו, והבינו כמה הבחירות שלהם היו שגויות. אני חושבת שתתן להם צ'אנס והם יוכיחו לך אחרת."
הוא הניד ראשו כלא מאמין והפנה את ראשו ממני חזרה לתקרה,
"זה לא משנה ולא חשוב לי קלייר. מה שחשוב לי זה שאת תמשיכי הלאה בחיים שלך, תסיימי את הלימודים, תמשיכי לעשות את מה שרצית לעשות. אני לא צריך שגם את תהיי כלואה כאן עם כל הזבל שאני מתמודד איתו. אין סיבה שתהיי כאן איתי. לאבא יש קשרים בשדה התעופה בלונדון אז לא תהיה לו בעיה לשלם ולשלוח אותך חזרה באיזה מחלקה נוחה ראשונה-"
"-אין סיבה? ברצינות אתה חושב שאין לי שום סיבה?"
זה היה מספיק בשביל להתחיל לעצבן אותי. ניסיתי להזכיר לעצמי שהוא כרגע תחת תרופות הרגעה ואלוהים יודע מה הוא באמת מרגיש או חושב- אבל אחרי כל ההלקאות העצמיות ורגשות האשם שהציפו אותי בשניה שרציתי ללכת, כל הכוחות הנפשיות שהייתי צריכה בשביל לחזור לכאן לצידו- והוא שולח אותי חזרה?
"אתה יודע מה? זו לא הפעם הראשונה שאתה מפקפק במה שאני מסוגלת או לא מסוגלת להתמודד איתו. אז אני משאירה בך את ההחלטה. ומה שתחליט אני מבטיחה שאבצע." לקחתי נשימה עמוקה,
"אתה רוצה שאני אמשיך הלאה? שאקח עכשיו כרטיס טיסה שיחזיר אותי הביתה, שלא נתראה יותר?" שאלתי בעודי בוחנת כל סנטימטר בהבעתו.
הוא היסס בתשובה ואחרי כחמש דקות של שתיקה מורטת עצבים הוא נאנח בתבוסה,
"לא, לעזאזל. אני רוצה שתהיי כאן איתי." והידק את אחיזתו בי.
"יופי. שמחה שהגעת להחלטה הנכונה. "
כשנשקתי שוב לשפתיו, ווידאתי שהנשיקה תבהיר לו כמה שאני אשאר כאן בשבילו, לא משנה כמה אצטרך להתבגר ולאזור אומץ.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romansa"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
