כעבור שישה חודשים
"אוי לא, ליסה?..."
"-מה יש, רון?"
"קלייר בוהה שוב באוניברסיטה.איבדנו אותה." רון גיחך וזרק עליי חתיכת שוקולד כדי להחזיר אותי לכדור הארץ.
כל הפסקה היינו יושבים בספסל הזה, עם הנוף שמשקיף לאוניברסיטה, אבל השבוע הזה שונה.
זה השבוע האחרון בתיכון שלנו.
ליסה ורון יודעים כמה אני מתייסרת כי הגיע הזמן להחליט לאן להרשם, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
רון החליט ללמוד הנדסת חשמל, ליסה רוצה ללמוד סיעוד...ורק אני תקועה ברצון ללמוד משהו שאין לו שום תועלת כאן בעיירה, מאחר ואין לו שום תועלת, אין סיבה שיכללו לימודי אומנות באוניברסיטה.
ליסה נאנחה והניחה ידיה על כתפיי, "את יודעת מה את רוצה. ואת יודעת בדיוק מה זה אומר. אז למה את עדיין מתייסרת?" היא שואלת בחיוך מעודד.
ריילי אמר לי את אותו המשפט בדיוק.
אבל קל להם להגיד. ליסה כבר הרבה מאוד זמן נעולה על הסיעוד, וריילי עוד חודש מסיים את שני התארים שלו בהיסטוריה וספרות(הוא החליט ללמוד בקורס אונליין מבלי שהוריו ידעו).
אבל לעבור למדינה אחרת בשביל ללמוד אומנות? זה נשמע לי אבסורד, שלא לדבר על מה שאבא יגיד על זה. המחשבה על להשאיר אותו כאן לבד מעציבה אותי מידי.
"עזבו, בואו נתמקד בנשף הסיום." גיחכתי והפניתי גבי לאוניברסיטה כדי להביט בהם. "נווו אני בטוחה שליסה הכריחה אותך ללבוש חליפה תואמת." קרצתי בטיזריות שגרמה לו להאדים. ליסה צחקה והראתה לי תמונה בפלאפון שרק מוכיחה את ההשערה שלי. היא מטורפת בכל מה שקשור באופנה.
אני החלטתי לא ללכת לנשף, בעיקר כי אני רוצה שהרגע הזה יהיה של שניהם בלבד, הם לא צריכים גלגל שלישי שילך אחריהם.
ובאשר לריילי... היינו דיי עקביים בהתחלה. דיברנו כל יום בטלפון, הקפדנו לשלוח הודעות קוליות, אך בשלושה חודשים האחרונים כבר ירדנו לשיחה של פעם בשבועיים. הבנו שבסופו של דבר נצטרך להשלים עם העובדה שלא נראה אחד את השניה(כלומר, אני אראה אותו, מאחר והוא לא באמת יכול לראות אותי. אבל הכוונה מובנת) ולכן להמשיך הלאה , בהדרגה, זו האופציה הבריאה יותר עבור שנינו.
אולי אני כבר לא מחכה לשיחות הטלפון שלנו באותה ההתרגשות והגעגועים כמו בהתחלה,
אבל לעזאזל- מתי יגיע היום בו זה לא יכאב יותר? היו בו לא אצטרך להביט ברון וליסה כשהם יחד ולהתגעגע לרגעים שלי עם ריילי?
ציפיתי שעם הזמן התקופה שלנו תהפוך לזיכרון מתוק- אפילו ניסיתי לצאת עם איזה ג'ורג' אחד מהשכבה מתחתיי-
אני חושבת שהוא עדיין לא סלח לי שבכיתי אחרי הנשיקה הכושלת הראשונה שלנו.
בסוף הלימודים החלטתי לנקות את הראש ולנסוע לבית הקברות ,לבקר את קיילב. הקבר שלו הוא היחיד שצבוע בעיטורים צבעוניים על המצבה. אני יודעת שהוא היה לועג לאפרוריות, לא יכולתי פשוט לתת לו להבלע מבין מאות הקברים שכאן.
אחרי שסידרתי והחלפתי פרחים בחלקה שלו החלטתי להתייעץ איתו, או יותר נכון, למצוא סיבה כלשהי לדבר לעצמי.
"אוקיי קיילב, " נשמתי עמוק בעודי מתיישבת מול המצבה, "אני יודעת שהייתי גרועה ולא ביקרתי כמעט כל החורף, ואני יודעת שזה דיי מפתיע שאני נראית פחות יצורה ממה שאני הייתי אז,
אבל עכשיו אני תקועה. " נאנחתי בייאוש שפשוט נהיה למצב הרגיל שלי בזמן האחרון.
"אתה מצפה שאחרי כל השנים האלה בבית הספר והעבודות בחלקאות, אתה בסופו של דבר תמצא פתרון שיכין אותך לקראת הבחירה הזו בה תהיה תקוע לעוד כמה שנים של למידה ובסופו של דבר תעבוד בזה. אבל לא במקרה שלי, הרי מי שזה לא יהיה שם למעלה מאתגר כל שלב בחיים שלי.
אז בפניי שתי אופציות- להתקע בעיירה הזאת עם המקצוע שכולם מצפים שאקח כי העבודה בעיירה חשובה מהכול, או ללכת אחרי מה שאני יודעת שאני אוהבת וטובה בו, אבל להפוך את חיי מאה-שמונים-מעלות..."
קמתי, מנערת את כל העלים מבגדיי, "אוקיי. אז הנה- כמו בסרטים- אני מחכה לסימן שיגיד לי בדיוק לאן לפנות. משום מה זה תמיד עבד בסרטים, אז אני מחכה."
השתיקה השוממת גרמה לי להרגיש מבוכה מסוימת. פשוט עמדתי מול המצבה, מחכה למשהו שאני יודעת שלא קיים. כל שניה שעברה הרגשתי חנוקה יותר ויותר, אני לא יודעת אם זו העובדה שאני עומדת מול הקבר של אחי בבית הקברות, או העובדה שאני נואשת לפתרון עד כדי כך שאני מחכה לתשובה מקבר.
"בכל מקרה, אני מקווה שאתה יודע שאני מתגעגעת אלייך עד אין סוף." מלמלתי אחרי כשבע דקות ארוכות ופתטיות של שקט, כשהתחושה הרעה הזאת מתגברת.
הגעתי הביתה, הייתי חייבת להדליק את הטלוויזיה כדי שמשהו יסיח את דעתי. הבטן שלי כאבה, אבל בוודאות לא ממשהו שאכלתי. מחזור, אולי?
השעה כבר שמונה בערב, הצלחתי איכשהו להרגיע את עצמי בזכות הנחירות של אבא מהקומה העליונה.
לפתע הפלאפון צלצל, 'טום' הופיע על הצג.
"אמ...הלו?" הייתי דיי מופתעת מאחר וטום כרגע בחופשה בהוואי ולא מתאים לו לתקשר יותר מידי.
"היי קלייר! מה שלומך?" שאל בידידות החמה האופיינית לו.
"בסדר, אבל בטוח לא כמו שהולך לך... אתה לא אמור להיות בחופשה עכשיו?" גיחכתי
"אממ..כן..פשוט.." קולו נשמע טרוד, וזה אוטומאטית גרם לי להזדקף. כיביתי את הטלוויזיה ובידי השניה מחזיקה את הבטן, הכאב התגבר.
"הכול בסדר?..."
"-תבטיחי לי רק שלא תתחרפני." הזהיר, מה שגרם לי לעצור את הנשימה אוטומאטית. ליבי דופק בחוזקה- ואני כבר לא מסוגלת לזוז סנטימטר.
התחלתי לנתח את המשפט שלו לאלפי סיטואציות שיכולות לגרום לו לבקש ממני לא להתחרפן, בסופו של דבר, בליבי, אני יודעת שהדבר היחיד שיגרום לי לאבד את העשתונות זה אם-
"אממ קלייר? את איתי? אוח קליטה מחורבנת-" טום התחיל למלמל.
אל תתחרפני- אל תתחרפני- בבקשה אל תתחרפני...
"כ-כן" הצלחתי באורח פלא לפלוט מפי.
הוא נשם עמוק, והמילים הבאות שיצאו מפיו נשמעו כמו חלום בלהות- "ריילי עבר תאונה."
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romansa"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
