אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 6

"אמת או חובה?" 
"הממ...אמת."
"פחדן." גיחכתי ונגסתי במשולש הפיצה החמים. הוא גיחך בשעשוע. ישבנו בחוץ מתחת לפנס רחוב מיושן, האוויר בחוץ היה קריר אבל ברגע שהגבינה המותכת נשקה לשפתינו, עטף אותנו גל חמים. 
"אם היית יכול, היית חוזר חזרה לקולורדו?" שאלתי בתהייה, קצת פחדתי לגלות את התשובה, אבל המחשבה על להיות רחוק מכל מה שמוכר לך נשמע לי מפחיד מידי..

הוא הרהר ברצינות שהערכתי ולבסוף משך בכתפיו. "קולרדו מדהימה, עכשיו דיי קשה לי לענות על זה בידיעה שיש כאן אנשים מדהימים שסביר להניח לא הייתי פוגש לעולם." חייך. 

הרגשתי את ליבי דופק מהר יותר.
"טוב תורי. אמת."
"פחדנית" חיקה אותי, מה שגרם לי לצחוק. הייתי דיי מופתעת שבקלות כזאת הוא גרם לי להרגיש יותר בנוח, אהבתי את התחושה הזאת- התחושה שבה אני לא צריכה לדאוג לשום דבר, אלא פשוט לחיות ברגע הספציפי הזה.
"מה הצבע הכי אהוב עלייך?" תהה. זה דיי הפתיע אותי האמת. האם הוא זוכר צבעים? הוא אמר בעברו שאיבד את הראייה שלו בגיל ארבע עשרה, אז אולי כנראה שכן. 
"לא שאלה של אמת ושקר," ציינתי בפניו בשעשוע, " אבל כחול." מלמלתי. הוא חייך למשמע תשובתי. 
"תתארי לי אותו."
מעולם לא חשבתי על זה האמת. כחול זה כחול בעיני. 
"א-אממ..." גמגמתי בבלבול שגרם לו לצחוק. "תנסי."
"כחול בעיני..זה צבע שמשדר רוגע, שלווה, נועם. זה מזכיר לי את עצמי בשדות, כשמעלי שמיכה כחולה בהירה שמשתקפת על פני השלוליות והאגמים הקטנים מסביב...זה מגן." מלמלתי במבוכה. כל כך קשה לתאר צבע!
חיוכו לא מש מפניו, הוא הנהן בהסכמה, ראיתי בהבעתו איך הוא מדמיין את כל מה שתיארתי בפניו. 
"אתה זוכר צבעים? או משהו מהתקופה בה הייתה לך ראייה כלשהי?" 
הוא מניד ראשו לשלילה, "לצערי זכרונות ויזואליים לא נשארים לטווח ארוך. אני לא באמת זוכר איך אני נראה," גיחך, "אבל אם תתארי לי משהו מסויים, זה יצטייר לי כזיכרון מאוד-מאוד עמום. אבל עדיין עוזר לי מאוד." 
"טוב- אתה נראה מדהים." פלטתי מבלי באמת לחשוב והסומק בער על לחיי. 
הוא צחק "גם כשאני נראה ככה?" הוא עיוות את פניו לפרצוף שדמה לקופיף- החיקוי הכי חמוד שראיתי ובאותו הזמן הכי שובר מצחוק. 
לא יכולתי להתאפק אפילו. פרצתי בצחוק שגרם לי להפיל את התוספות של המשולש על האספלט, הוא הצטרף לצחוק ואחרי זמן לא מוגדר הבטן של שנינו עברה כל עינוי אפשרי, גם בגלל הפיצה וגם בגלל שלא הפסקנו לצחוק אחד על השניה. 
ישבנו ארבע שעות בערך, מדברים ללא הפסקה על המוזיקה שלו, ועל האהבה שלי לספרים, עד שבסופו של דבר סיפרתי לו גם על האהבה שלי לציור. 
"למה את לא ממשיכה לצייר יותר?" נשמע מעט מאוכזב. סיפרתי לו שהסיבה היא קיילב, ושהחשק לציור נעלם ממזמן. 
"האמת שאומנות זה חלק מהתחומים בהם אני עדיין מצטער שאני לא יכול לראות. אני לא חושב שאת צריכה לוותר על זה. אולי אני לא מכיר אומנות וויזואלית, אבל שמיעתית- אני יכול להגיד שהמוזיקה הייתה חלק גדול מהריפוי שלי." חייך אליי בעידוד וראיתי שבריר של עצב בעיניו.
ליוויתי אותו הביתה אחרי שסיימנו לאכול מגש שלם. 

מה. לעזאזל?! נשימתי פשוט נעתקה.
הבית שלו עצום. אומנם זו קומה אחת, אבל הכול מסביב מרווח. הבית מגודר בגדר ברזל עם עיטורים פרחוניים, שמובילה לשמיכת דשא ירוקה שמקיפה את ביתו. הייתי חייבת לחלוץ את העקבים-גם כי לא יכולתי ללכת עליהם יותר, ליסה הייתה צריכה לשחד אותי בגלידה על חשבונה כדי שאלך איתם, אבל גם כי הייתי חייבת להרגיש את הדשא תחת כפות רגליי. הו כן. זה רך כמו צמר! 
הבית היה בסגנון מאוד מודרני כי השכונה עצמה נבנתה רק לפני עשר שנים, ולכן נחשב לחלק החדש של העיירה. נכנסנו לבית שלו- שהיה חשוך לחלוטין. "אבא שלך לא כאן?" תהיתי בבלבול. הוא משך בכתפיו "אני גר לבד האמת. אבא שלי טס לעיתים קרובות לעסקים מחוץ לעיירה. " משך בכתפיו. 
הוא לבד? הלב שלי התכווץ מעט מהעובדה שהוא גר בבית עצום וחשוך כל כך...הוא המשיך להתקדם לכיוון שלא באמת יכולתי לראות, הוא נעלם ונבלע אל תוך השחור ונותרתי לבדי בפתח הדלת. 
"את נכנסת?" גיחך בבלבול כשלא שמע את צעדיי אחריו יותר. 
"א-אממ...אכפת לך להדליק את האור?" שאלתי במבוכה. העובדה שלא ראיתי אותו מבעד למסך השחור הלחיצה אותי. "א-אוי כן ברור!" צחק כשנזכר שלי יש צורך בראייה. 
כשהאור נדלק נדהמתי לגלות בית אסתטי ומסודר- כל הרהיטים רחוקים בצורה שמאפשרת תנועה חופשית בקלות- הכול בסגנון לבן- על- לבן מודרני, עם כל מיני פוסטרים תלויים ותמונות אומנותיות, עציצים מלאכותיים מסביב. כשיצאתי מהשוק נזכרתי להתקדם לכיוונו, הוא כבר ישב על ספה בצורת ר' אפורה-בהירה ששעונה על חלון ענקי המשקיף ליער. מול הספה תלוי על הקיר טלוויזיה ע-נ-ק-י-ת. התיישבתי במרחק של אדם לצידו. 
"כן-כן. ענק, אני יודע. לקח לי המון זמן להבין איפה כל דבר נמצא." גיחך 
"אתה פה לבד?" מלמלתי בעצב קטן. הוא גיחך ונופף בידו כאומר שדאגתי מיותרת "אני דווקא דיי בסדר עם זה. בגלל שאנחנו גרים במקום כזה שקט אני מסוגל להיות עצמאי לחלוטין." מחייך, "למרות שאני אוכל מנות חמות בעיקר- אבל טכנית אני עצלן ללמוד להכין משהו אחר." משך בכתפיו. 
"לא מאמינה שעל זה אתה ניזון-" עמדתי לנזוף בו כשבזווית עיניי נתקלתי בגיטרה אקוסטית לבנה עם עיטורים שחורים יפייפים "הו! הגיטרה יפייפיה..." מלמלתי בחיוך. הוא הרים גבותיו ומשך אותה על ברכיו. 
מבלי להוסיף מילה הוא התחיל להעביר את אצבעותיו על המיתרים, מכוון אותה. "הו! תנגן את הדבר האחרון שאמרת לי שכתבת." חייכתי בהתלהבות. הוא הנהן- והדבר הבא ששמעתי היה הדבר היפייפה ביותר. עצמתי את עיני, מדמיינת את כל התווים והמנגינות מתלכדות לכדי תמונה אחת יפייפיה. התמונה שלו, שוכב על הדשא באחו ירקרק ופרחוני, מוקף בפרפרים, ציוציי ציפורים ושמש שמבליטה את עיניו המיוחדות. 
ליבי החל לדפוק בחוזקה שנית והבטן מתהפכת.
אוי לא. 
זה לא האוכל אחרי הכול.

הגעתי הביתה דיי מאוחר ושמחתי שמחר אין לימודים. אבא שלי כבר ישן, נכנסתי לחדרו לוודא שהוא בסדר ולאחר מכן גררתי את רגליי לחדרי. 

ישבתי אולי שעה על המיטה רק כדי להעביר בראשי שוב את כל הלילה הזה, קלטתי שהחיוך שלי לא ירד לשניה. 
הדלקתי את מנורת הלילה והבטתי בסדקים שנוצרו על השידה שלי. העברתי את אצבעי על הסדק שצורתו הזכירה לי עלה, ומבלי לחשוב ניגשתי לפתוח את הארון. הוצאתי משם את כן הציור, קנווס וצבעי אקריליק, דבק, בגדים ישנים שכבר נראים עליי כמו סחבה. התחלתי לגזור את הבגדים לחתיכות קטנות, קטפתי עלים מתוך הגינה הקטנה- ולא בדיוק הבנתי מה אני מתכוונת לעשות על הקנווס, אבל רציתי שזה יהיה מיוחד. 

רציתי לגרום לריילי לראות את הציור הראשון שלי.