ביפ - ביפ - ביפ...
איפה אני?
עיני נפקחות, ואני ישר מתחרטת על כך. נורות הפלואורסנט סינוורו את עיניי וגרמו לי לכאב ראש מעיק.
"היא התעוררה!!"
לא מכירה את הקול הזה...
כשעיני החלו להסתגל לאור, אני מבינה שאני לא מדמיינת. הכול באמת לבן. התקרה, הקירות, הסדינים, הבגדים שלי...אם לא הייתי שומעת את צפצוף המוניטור הייתי חושבת שאולי מתתי.
ברגע שהרגשתי מגע של יד אוחזת בידי, התעוררתי מהבועה והסתכלתי לכיוון. אמא.
פניה חיוורות כמעט כמו הקירות של חדר בית החולים. היא נראת מבוהלת, אשמה, ועיניה נפוחות מדמעות.
מה קרה?
היא ליטפה את פניי בזמן שאחות הגיעה לבדוק אותי. בבלבול ניסיתי לקום אך כשהרופא נכנס לחדר, לפי מבטו הבנתי שזה רעיון רע.
לא כל כך הצלחתי למקד את הראייה לגבי מראהו, אבל זה לא באמת משנה.
"היית מחוסרת הכרה כמה שעות מיס אוטום. הקיבה שלך הייתה כמעט ריקה לחלוטין ואני משער שרכיבה על אופניים היא לא רעיון טוב כשלא אוכלים ימים שלמים כמו שצריך." הוא אמר בטון שלא הרגיש כמו הטפה או נזיפה. הוא הבין אותי.
לא הצלחתי למצוא את הכוחות לדבר, אבל למזלי לא היה בכך שום צורך. כשכולם יצאו מהחדר, אבא הגיע ונעמד לצידה. שניהם מותשים וסחוטים. כל כך כאב לי לראות אותם ככה.
"זה בסדר," אני לוחשת להם בתקווה שאני נשמעת אמינה.
"אני אעבור לונסה." אמרתי כמעט בלי קול, כדי שלא יפרשו זאת כתבוסה.
אבל דיי. לא יכולתי לעשות להם את זה יותר. הם סבלו אותי מספיק. לא נתתי להם זמן להתאבל על קיילב כי הם היו עסוקים בלהדביק אותי, אבל אני פאזל שהחלקים שלו אבדו ממזמן, אני לא רוצה להיות נוכחת כשהם יבינו את זה.
הם הביטו בי מבולבלים, וכשהבינו שכנראה שמעתי אותם מבטם היה מלא ברגשות אשם.
"לא...כשמצאנו אותך מחוסרת הכרה...הבנתי שעשיתי טעות איומה. אני מצטערת אהובה. אני כל כך מצטערת..." אמא מלמלה בעודה מחניקה את הדמעות. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת שהובלתי אותך לנקודה בה את מרגישה חסרת אונים. אני יודעת שקשה לך להודות בכך שאי אפשר להתמודד איתי, אני לא מצליחה להתמודד עם עצמי.
אבא נאנח ובפעם הראשונה עיניו נעוצות בעיני יותר מחצי שנייה. "קלייר, אנחנו חשבנו שיהיה לך יותר טוב אצל ונסה כי אנחנו לא חזקים מספיק בשבילך, אכזבנו אותך. אני מקווה שתוכלי לסלוח לנו, ושתביני שאנחנו דואגים-"
"זה בסדר." קיוויתי שהקול שלי לא יישמע כל כך צרוד וחלש, "אני בסדר. אני לא רוצה להקשות עליכם יותר, אני סתם עול-"
אבא קטע אותי בכעס, פניו אדומות מזעם "אנחנו לא רוצים שתלכי לשום מקום. את לא עול. איך את יכולה להגיד דבר כזה?" הקול שלו עדיין מנסה להישאר יציב, אבל אני בטוחה ששמעתי אותו נשבר לקראת הסוף. הוא יצא מהחדר מבלי לומר משהו נוסף. אמא שלי יצאה אחריו בבכי.
נהדר.
אחרי כשעה של בהייה בתקרה, ביקשתי מהאחות לעזור לי לקום. לקח לי כמה דקות להתייצב על הרגליים, הן הרגישו כמו הג'לי שמגישים בבתי החולים, אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לצאת מהחדר. המסדרון היה ריק מפרצופים מוכרים, לכן הרשיתי לעצמי להתהלך קצת במקום. הכותונת הלבנה שלי השתלבה עם שאר המטופלים, לרובם יש פציעות עבודה מהחקלאות בשדות והטיפול בחיות, יכולתי ממש להבין כל מטופל מאיזו פציעה הוא סובל ולמה- מגיל שש אנחנו לוקחים חלק בעבודה ולכן ראיתי כבר את כל סוגי הפציעות כמעט.
יצאתי החוצה לחצר שמקיפה את בית החולים בעודי נתמכת במתקן עירוי הנוזלים והתיישבתי על הספסל. השעה הייתה שתיים בצהריים, דיי מוזר כי לפני רגע עבורי היה ערב.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
