אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 3

רון וליסה הביטו בי בבלבול כשבהתרגשות ניגשתי לצ'רלי. הוא נעמד על ארבעת רגליו, מכשכש בזנבו אך לא זז ממקומו. ראיתי רתמה שמחוברת לגופו ואותה הבנדנה קשורה לידית הרתמה. אני מושיטה ידי ללטף אותו אך לפתע שמעתי קול רך וצלול מאחוריי "בבקשה אל תלטפי אותו."

מצמצתי בבלבול. כשהסתובבתי, הדבר הראשון שראיתי הוא שפתיים מלאות ואדמדמות מעט. ככל שהרמתי את מבטי כך התפעלתי יותר מתווי פניו החדות. קווי לסותיו רחבות יחסית, עצמות לחייו גבוהות, עיניו בצבע אלסר, הביטו לכיווני מבעד לריסיו השחורים והארוכים. הן רעדו בתנודות עדינות מצד לצד, באופן לא רגיל. שערו חום כהה מאוד- כמעט שחור, לא ארוך מידי אבל גם לא קצר ומאוד פרוע. לבוש בבגדים פשוטים בגוונים שחורים-אפורים.
כנראה שזה התלמיד החדש. לא רק בגלל שאף פעם לא ראיתי אותו כאן, אלא כי מבנה גופו לא שרירי בצורה מפותחת כמו רוב הבנים כאן. הבנים עוסקים בעבודה פיזית כבר מגיל חמש אז אי אפשר שלא לפתח שרירים, ועורו לא שזוף כמו הרוב מעבודה ממושכת בחוץ, אלא חלבי- כמעט כמו שלי.
הוא גיחך וגירד בעורפו "מצטער, פשוט חשבתי שהסבירו לכולם בהתחלה אבל כנראה שאת התלמידה החסרה שרון דיבר עליה. אני ריילי." הוא חייך והושיט ידו לכיווני. הרמתי גבות בבלבול מסויים, כאילו המוח שלי עדיין מסרב לעבד את התמונה שמולי.
לחצתי את ידו "קלייר. מצטערת, פשוט נתקלתי בכלב שלך בבית החולים לפני כמה ימים. הוא ארח לי לחברה לזמן קצר." משכתי בכתפיי, נבוכה. הוא הרים גבות כמנסה להיזכר ואז מהנהן "זה מסביר למה הוא נעמד. כנראה שהוא זוכר גם אותך. אני חושב שזה היה ביום שבו הוריתי לו להישאר, באמת לא הבנתי מה גרם לו לזוז ממקומו." גיחך. רון וליסה עמדו במרחק של כמה צעדים, מנסים להבין את השיחה. "צ'רלי עובד עכשיו, וכשהוא בעבודה לצערי חוץ מהבעלים שלו, אסור ללטף אותו. מקווה שתביני." אמר בחיוך והלך להתיישב איפה שליסה ישבה. "רגע אממ-" התכוונתי לתקן אותו ולהגיד לו שליסה יושבת שם, אבל היא מיהרה לגשת אליי ולהסביר "רון שונא כלבים, אז עברתי לשבת לידו. אני מקווה שזה בסדר?" היא שואלת בחיוך מלא התנצלות, אבל הרגשתי שיש משהו מעבר. "אני מניחה שזה לא משנה." משכתי בכתפיי. הלכתי להתיישב ליד החלון, בוהה בריילי בתהייה. עיוור?

זה מוזר.

כלומר, לא העובדה שהוא עיוור, אלא העובדה שעיוור הגיע לעיירה בה הסטטוס החברתי נקבע לפי רמת התרומה לעבודה החקלאית והשיקום של הטבע. אני לא יכולה לתאר את עצמי עובדת בשדה, או בחממה, או בכל עבודה מבלי שתהיה לי את הראייה שלי. אם מניחים כמובן בצד את הפחד הילדותי שלי מהחושך.

כשרון וליסה התיישבו במקומם לפנינו, הם הביטו בי בחיוך שמבין את הבלבול שלי. אין הרבה מיעוטי יכולת אצלנו בעיירה, ואלו שכן, נכים לרוב בגלל תאונות עבודה. הם האנשים שהאזרחים מכבדים יותר מהכול.
"אז...ריילי, למה חזרת לכאן?" שאלתי בסקרנות. ריילי מצמץ בבלבול והביט לכיווני. "חזרתי?"
"כן, אתה יודע, 'פלורנסיה' היא לא מקום ש'מגלים' ומחליטים לעבור אליו. זאת קהילה מאוד הזויה ומיוחדת לאנשים שלא מכאן. מי שעובר לגור לכאן זה בדרך כלל מי שבני המשפחה שלו גרו כאן במקור." חייכתי אליו חיוך מנומס ואז הבנתי שהחיוך מיותר.
"הו וואו. באמת הזויים." הוא גיחך ומשך בכתפיו, "את צודקת, סבא של אבא שלי היה מכאן. עברתי לכאן מקולורדו עם אבי. הוא רצה 'לחזור' לשורשים" נאנח והוציא מחשב נייד קטן מתוך התיק שלו. ליסה חייכה בהתלהבות האופיינית לה אבל הפעם ידעתי שזה מוצדק. היא גם חזרה לכאן לפני שנתיים מניו- יורק. עדיין קשה לה להסתגל לפעמים לאופן בו אנחנו חיים. בין אם זה לשלם כל שבוע קנס כספי על כל פעם ששכחו למחזר למיכל, או להתרגל לאופציות הדלות שיש כאן בעיירה לבילויים. גיחכתי לזיכרון שצץ לי ושלושתם הסתכלו עליי במבט שואל. הנדתי ראשי לצדדים בחיוך "נזכרתי בקושי של ליסה להסתגל לכאן. ככה שכל שאלה שיש לך על המקום אתה מוזמן לשאול אותנו. ליסה תוכל לספר לך כמה זה נורא בהתחלה." קרצתי לה בשעשוע. היא פלטה צחקוק נבוך ורון גלגל עיניו "היא כבר הספיקה לחפור לו אל תדאגי." הוא צחק עליה וריילי גיחך "תודה קלייר, אזכור את זה." חייך אליי ולוברפילד נכנס להתחיל את השיעור.
אף פעם לא חשבתי שיהיה מרתק כל כך בשיעור היסטוריה.
ולא בגלל החומר, חס וחלילה, אלא בגלל האופן שבו ריילי למד. הוא הקשיב בשיעור, זו הפעם הראשונה שלוברפילד הסכים להכתיב בקול, הבנתי שזה כדי שריילי יוכל להקליד את מה ששמע במחשב. אוזנייה אחת מחוברת לאוזנו והשנייה הייתה משוחררת. שמעתי זמזום לא ברור שבקע מהאוזניות תוך כדי שהקליד.
זה מדהים!! הסתכלתי עליו מהופנטת. הוא לא היה צריך להשתמש בעכבר, והקליד במקלדת כשפניו מופנות ללוח. אני תמיד איטית מבחינה טכנולוגית כלשהי. להקליד משפט היה לוקח לי יותר מידי זמן, אבל הוא סיים להקליד סיכום שלם הרבה לפני שהכיתה עוד סיימה.
כשהגיע הזמן לאכול צהריים בקפיטריה- החלק הכי שנוא עליי - הצענו לריילי להצטרף לשולחן שלנו.
רון והוא דיברו על מקומות בילוי שיש כאן בעיירה, בזמן שעמדתי בהיסוס מול מגשי האוכל.
שנאתי את האוכל כאן. תמיד. הוא היה בריא מידי, ובשעות שאף פעם לא הייתי רעבה בהם. באנחה לקחתי סלט ירקות והתיישבתי באחד מהשולחנות העגולים. ריילי התיישב לצדי, ליסה מצידו השני, ורון מולנו. אחרי זמן מה, ריילי מרים גבות "את לא אוכלת?" הוא שואל לפתע. איך הוא הבחין בזה? הוא מסיט ראשו לכיווני, אני מביטה בעיניו בפליאה. "א-אממ אני לא רעבה פשוט." אני אומרת בקול שלא מסתיר את ההפתעה שלי. ליסה ורון מביטים בו גם מופתעים. "וואוו! השמיעה שלך בטח הרבה יותר חדה משלנו. אני מקווה שאתה לא שומע את ליסה אוכלת כמו בהמה." רון מגחך בשעשוע. ריילי מחניק צחקוק ומחייך בשעשוע לכיוונם "אין לי שמיעת- על או משהו. פשוט אני מסתמך רק על קול לפעמים. ו-האמת שהלעיסה הבהמתית נשמעת רק מהכיוון שלך." ריילי אומר בטון ציני וליסה מחייכת חיוך ניצחון.רון צוחק וזורק עליו גרגיר אפונה. כאן ידעתי ישר שרון מאשר את ריילי ואם רון מאשר אותו, כל הכיתה תאשר אותו.
אנחנו יוצאים החוצה אל עבר שולחני הפיקניק עשויים אבן, ריילי מצטרף אלינו עם עוד כל מיני חברים מהכיתה שנחושים להכיר אותו. הפעם התרכזתי להקשיב לעומק, כי הם העזו לשאול את מה שאני לא העזתי.

"אתה רואה שחור לחלוטין נכון?" אחד מהחברים לכיתה שאל. ריילי מחייך בסבלנות ונימוס. כנראה שהוא רגיל לזה כל הפסקה, "לא. האמת ש90% מהעיוורים רואים חלקים מסויימים בצורה כלשהי. אני למשל רואה צללים ואורות מסויימים, אבל עדיין נחשב לעיוור מין הסתם. בגלל שהשמש מאחוריכם למשל, אני מצליח להבין שיש צורות מסוימות מולי, אבל לא מעבר." הוא מסביר.
"ולמה אתה לא שם משקפי שמש למשל?" שואל רון, וחלק מהנהנים בתהייה.
"לא כולם רוצים או צריכים לשים משקפי שמש, " מסביר ריילי ונימת שעשוע ניכרה בקולו, "אני רגיש לאור, ורק במקרים מסוימים בהם אני מרגיש את ה'סנוור' ומרגיש כאב, אני לובש משקפיים. יש כאלה שרגישים יותר ממני, ואפילו לובשים משקפיים בתוך ביניין." הוא מושך בכתפיו. כולם ממלמלים בסקרנות ביניהם כל מיני תובנות כאלה ואחרות, ולגמרי ברור לי שהם פתאום מבינים אחרת ממה שחשבו, כולל אותי. הצלצול קטע את המשך התשאול וחזרנו לכיתה עם שאלות בוערות במוחי.

כשהיום הגיע סוף סוף לסופו, השעה היא שש וחצי בערב. נפרדנו כולנו לשלום ואבא הסיע אותי הביתה. סיפרתי לו על ריילי והוא נראה מופתע-כמוני- כששמע על העיוורון. "אני בטוח שימצאו לו מקום כאן. יש הרבה מאוד מקומות כאן שלא דורשים עבודה פיזית. " מלמל ולא הוסיף מילה מעבר. אחלה שיחה.
עליתי לחדרי, מותשת הכרחתי את עצמי לאכול כריך לפני השינה. הדלקתי את מנורת הלילה, ומיד לאחר מכן עיני נעצמו. הלוואי וזה לא היה קורה. כי אותו הלילה, היה הלילה הנוראי ביותר מאז שקיילב נהרג.