אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 14

ריילי

כמה שהייתי רוצה לראות אותך עכשיו. לעזאזל.
אבל אני יודע שלא משנה אם תהיה תרופה למחלה או לא- אני לא אקח אותה. 
הכרחתי את עצמי במשך כל כך הרבה שנים לשנות את התפיסה המעוותת הזאת, שכל בן אדם חייב להיות 'מושלם' מבחינת יכולותיו הפיזיות כדי להיות מאושר. 
וזה לא נכון.
כי הנה- זרועותיי כרוכות סביב האדם הכי מדהים שפגשתי. שום פיסת בד לא חוצצת בינינו, ואני בוודאות לא צריך את הראייה כדי להכיר כל סנטימטר בגופה.

אני תוהה איפה הייתי לולא המחלה. אולי בסיבוב הופעות? 
אם איזה טיפוסים הייתי יוצא? איך ההורים היו מתנהגים כלפיי אז? הייתי בכלל מתייחס לטיפוסים כמוני?
המחשבה על כך שלא הייתי מי שאני עכשיו מחרידה מידי. 

"ריילי?"
קולה הרך של קלייר קטע את מחשבותיי והחזיר אותי לבועה אחרת, לבועה בה אני מרגיש דיי באופוריה.
נשקתי לשפתיה והידקתי את החיבוק כדי לסמן לה שאני חזרתי להתרכז רק בה.
"תבטיח לי משהו," היא התחילה לומר,הרגשתי שהיא מזדקפת מעט ונשימתה מדגדגת את שפתיי, 
"תבטיח לי שאתה תסיים את התואר, שתעשה את מה שאתה אוהב לעשות. תמשיך לנגן, תמשיך לעשות שטויות, תמשיך להפיץ את הטוב שלך. אל תתן להורים שלך לעצור אותך ולהרחיק אותך יותר. אוקיי?" 
"אני מבטיח." לחשתי, בתקווה שאצליח לקיים את זה.
ההיגיון של הוריי הוא כזה - לשלוח אותי לקצוות השונים של המדינה בטענה שהם רוצים להיות כאילו 'משפחה' ולהיות ביחד, בפועל מה שקורה זה שהבית נשאר רוב הפעמים ריק, כי הם עובדים, חוגגים, עושים הכול כדי לא להתמודד איתי.
אז אני באמת לא מבין את הפואנטה, ויותר מזה לא מבין למה אני כזה פראייר מפגר שלא מבין שהגיע הזמן לעמוד על שלו.
אצבעותיי משחקות בשערה הנעים, הריח שלה כל כך מדהים...אני חייב, למענה, למען עצמי- לקיים את ההבטחה כדי להיות עצמאי כמה שיותר מהר. 
"שמתי לך את המתנה והמכתב בתיק שלך, קיי? אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא לחשה לאוזני.
אני מקווה שהיא לא הבחינה בפעימות הלב החזקות בעקבות שלוש המילים האלה שבחיים לא שמעתי בצורה אמיתית כל כך.
אז ככה זה מרגיש? כשאתה יודע שאתה אהוב? כשאתה לא עלוקה שמקווים להיפטר ממך?

"גם אני אוהב אותך קופיפה." לחשתי לה ושפתינו לא התנתקו אחד מהשני לאורך הלילה. 


קלייר

"להתעורר חבר'ה, יש לנו טיסה להספיק!" טום קרא מבעד לדלת. הוא נשאר לישון כדי ללוות את ריילי עד ללונדון, מה שדיי מדהים בהתחשב בעובדה שטום בכלל לא קרוב לשם.
אור היום סינוור את עיניי, החדר מואר מידי וידעתי שזה יהיה בעייתי לריילי- מתוך הרגל, כמו אז בימים שישנתי אצל ריילי, אני חוסמת את קרני השמש עם הווילון. 
הוא עדיין ישן. שערו פרוע, פלג גופו העליון חשוף, וכל השאר לצערי מכוסה בשמיכה.
הוא פשוט יפייפה, והוא היה שלי.
רכנתי לעברו ונשקתי לשפתיו, צווארו, חזהו- לא יכולתי להפסיק, כי ידעתי שלא אזכה לראות אותו עוד הרבה מאוד זמן. 
קצוות שפתיו התרוממו לחיוך, מה שהעיד על כך שהוא התעורר אי שם בנשיקה השלישית מבין העשרות נשיקות. "קופיף צריך להתלבש." אמרתי באנחה ונשכבתי מעל גופו. 
"יש עוד זמן," מלמל בחספוס של בוקר וכרך זרועותיו סביבי,
"המתנה שלך.." הוא הושיט את ידו בישנוניות האופיינית לו לכיוון התיק.

"נגן?" מופתעת הוצאתי את הקופסה הקטנה מהתיק. זו קופסת פלסטיק שקופה שחושפת נגן MP3, צבעו לבן. לצידו עטופים בניילון אוזניות. 
"חשבתי שאמרנו משהו קטן!" קראתי נבגדת מעט וזרקתי לכיוונו כרית. הוא צחק "טכנית זה קטן. יש שם את כל השירים שאנחנו אוהבים, ספרים שאת אהבת, וכמה שירים שהלחנתי. טום הסיע אותי לסטודיו קטן להקליט את הכול." מלמל. 

ניגשתי אליו לחבק אותו חזק.
זה הדבר הכי מדהים ביקום. 
"תודה-תודה-תודה!" 

אבא ואני עזרנו להעמיס את התיקים והמזוודות למכונית, בחוץ גשום יותר מהרגיל. כנראה מזדהה עם מצב הרוח שלי. טום כבר מחכה לאוטו, אבא נפרד מריילי בדמעות וידעתי שתכף מגיע תורי. 

אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי.

צ'רלי בוהה בנו בבלבול, הוא יודע שמשהו לא בסדר. ניגשתי אליו ונפרדתי ממנו כאילו היה הכלב שלי. 
"תשמור על ריילי, טוב חבר?" חיבקתי בחום את מי שבזכותו הכרתי את ריילי.

אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי-

עוד לפני שריילי הספיק להושיט ידיו לחבק אותי, פרצתי בבכי. 

הוא חיבק אותי בחוזקה, נתן לי לשחרר את כל הבכי עד שהייבבות שלי יירגעו. 
"אנחנו נשמור על קשר, כל יום עד שיימאס לך ממני. אוקיי?" מלמל בקול חנוק ומחוספס וידעתי שהוא מנסה להתאפק מלהישבר ביחד איתי. 
הנהנתי וקברתי פניי בצווארו. 
אני לא מסוגלת לשחרר. פשוט לא מסוגלת.
הוריו ביטאו את זה בצורה הכי ברורה שאפשר- הם  רוצים שלריילי יהיה שום קשר אליי, זו ש'רוקדת על הכסף שלהם', 'מנצלת אותו' כי בתפיסה ההזוייה שלהם זו האופציה היחידה של ריילי בכל הקשור למערכות יחסים.
אני יודעת שהם בחיים לא יתנו לו לבקר אותי. ריילי לא יצליח להסתדר לבד כדי להגיע לעיירה המזורגגת הזאת.
בהיתי במכונית עד שהיא נעלמה מהאופק. פניתי לאבא, הוא ראה את מבטי השבור ולראשונה מזה הרבה מאוד זמן, חיבק אותי בחוזקה. "אהבה ראשונה זה דבר מדהים קלייר. תנצרי את הזכרונות האלה, תסתכלי על מי שאת באמת בעקבות זה, אבל אל תתני לזה לשבור אותך. אוקיי? אני מרשה לך היום לקחת יום חופש, מחר אני רוצה שתחזרי לשגרה, תשאפי להיות מי שאת רוצה, בדיוק כמו שאת שואפת בשביל ריילי."
"כן אבא." הבטחתי לו בעודי מוחה את דמעותיי. 
ריילי יהיה בסדר.