אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 12

השתיקה לאחר טריקת הדלת שהדהדה בכל רחבי הבית הייתה ארוכה מידי. 
עזבתי את ספלי הקפה ורצתי לכיוון חדרו של ריילי- צ'רלי שוכב מחוץ לדלתו הסגורה בבלבול. 
נכנסתי מבלי לדפוק, וראיתי את ריילי שוכב במיטתו על הגב, עם ידיו שלובות מאחורי ראשו. 
"זאת קלייר" הזדהיתי ישר כדי שלא יחשוב שאני אחת מהוריו. 
הוא גיחך במה שנשמע כמו חצי שעשוע אבל עדיין כעס מסוים שלא מופנה אליי "את לא צריכה להזדהות, אני מכיר כבר את צורת ההליכה שלך. חוץ מזה שהריח שלך כבר עוטף את כל החדר" מלמל ברוך והושיט יד אחת לכיוון קולי. מבלי להסס נשכבתי לצידו על המיטה, מחבקת אותו כמנסה להגן עליו. כל מה שרציתי באותו הרגע זה להגן עליו, להיכנס איתו לבועה ששוכחת מכל הצרות ולא משנה לי כמה נאיבי זה נשמע. 
"מה קרה?"
הוא נאנח בכבדות וחיבק אותי חזרה, "הם רוצים ששוב אעבור מכאן." מלמל בשקט.
עיני נפערו, אני זוכרת שההלם שהיכה בי מהמשפט הזה גרם לי להדק את החיבוק עוד יותר. 
"מה?.." קולי חנוק מעט "לאן?"
"לונדון." סינן בכעס. 
"אבל...רק הגעת? חשבתי שזה אמור להיות כבר לטווח הארוך...?" הייתי כל כך מבולבלת ששכחתי שאני זו שאמורה לנחם אותו, לא להיפך.
הוא ליטף את ראשי בחום ונישק את מצחי  "אני לא אתן לזה לקרות. נמאס לי שהם מנסים לטרטר אותי כמו בובה לכל מקום. " סינן בכעס והצמיד שפתיו לשערי, כמנסה להתנחם בנכוחותי. 
"אבל למה שתעבור? הרי טוב לך כאן. אתה מסתדר ממש טוב לבדך- אתה כבר מכיר הכול, הציונים שלך גבוהים מכל הממוצע של בית הספר! ויש לך גם או-" אך עצרתי את עצמי. להגיד לו שאני כאן זו לא סיבה מספיק טובה לדעתי כדי לגרום לו להישאר. אני לא אעשה לו את זה.
אבל המחשבה שהאדם שנפתחתי בפניו, האדם שאני התחלתי לאהוב יותר מידי חזק, עוזב כל כך רחוק...
תפסיקי לחשוב על עצמך, מפגרת.
הוא נאנח ונישק את שפתיי ברכות שהמיסה כל סנטימטר בגופי. "כל זה לא חשוב לי קלייר, את כל אלו אני יכול להשיג בכל מקום. את זה מה שחשוב לי. זה מה שמחרפן אותי. הם רואים שטוב לי, הם רואים שאני מוטרף על כל הראש עלייך, ובכל זאת- הם פאקינג רוצים לנתק אותי שוב מכל מה שטוב לי. את מבינה עם מה אני מתמודד? 
לפעמים אני לא יודע מה גרוע יותר, הם, או המחלה." סינן במה שחתך את האוויר כמו סכין.
הזדקפתי לישיבה, מניחה את ראשו על ברכיי. ליטפתי את תווי פניו, בעיקר כי אני יודעת שזה מרגיע אותו, "היי ריילי...אל תגיד דבר כזה. עד כמה שהם עיוורים יותר ממך בכל מה שקשור אלייך, לא אומר שהם רוצים בכוונה לרעתך. אולי הם רוצים אותך קרוב יותר אליהם? חשבת על זה? אני בטוחה שאם תדבר איתם ותסביר להם למה מבחינתך זה לא אפשרי- הם יבינו. אוקיי? פשוט- אל תגיע למסקנות כאלה מבלי שניסית לפתור את זה, קיי?" 
הוא נאנח בייאוש "שונא שאת צודקת. את יכולה לקרוא לאמא?" מלמל. הנהנתי בתהייה נסתרת של למה לא לקרוא לשניהם, אך עשיתי כדבריו. 

אימו, שעיניה נפוחות מעט מדמעות כנראה, ניתרה בזריזות לכיוון חדרו. ברגע שהדלת של ריילי נסגרה, אלפרד, אביו, הביט בי במבט חשדני. 
התיישבתי על הספה, קוראת לצ'רלי כדי שינחם אותי. 
התכוונתי להציע לאביו משהו לשתות- אך לפתע הוא קטע אותי "-אני לא יודע אם את באמת מחשיבה את עצמך כ'חברה' שלו, או שאת רוקדת על הכסף שלנו, אבל ריילי בין כה וכה יהיה עוד שבועיים בלונדון. אני מבקש ממך לא להתערב, אל תתני לו תקווה ותגידי שיש לו אימרה בכל העיניין הזה." הציב כעובדה. 
אני לא יודעת מה פגע בי יותר- היחס שלו כלפיי, זה שמסביר את כל המבטים העויינים והחשדניים שלו, או הצורה בה התייחס לריילי. 
אחרי שהתנערתי מההלם, הבטתי ישירות בעיניו - צד אחד בי משקשק מפחד, אך הצד השני, הדומיננטי יותר, רותח מזעם. וזה מה שהספיק לי כדי לקבל מספיק אומץ ולדבר מול אביו של האדם שאני אוהבת. 
"אתה טועה. קודם כל.  " סיננתי בכעס שדיי הפתיע אותו, "אני לא יודעת למה לעזאזל אתה חושב שמערכת יחסים שלי עם הבן שלך היא שקרית. זה מעיד על כמה שאתה מאמין בו, וכמה שאתה ממהר לשפוט אחרים. 
אבל עזוב את זה, כי זו לא הסיבה שאני חושבת שלעזוב ללונדון היא טעות. 

אתה מרחיק אותו מהחברים שהוא בנה פה לעצמו- אתה חושב שלהיכנס לקהילה הזאת זה כל כך פשוט? 
יש אנשים שלוקח להם שנים להיכנס ללב של המקום הזה. הבן שלך הצליח תוך חודש להיות אהוב של הקהילה. הוא מצטיין בבית הספר, עם החברים, הוא לא צריך את ההשגחה שלכם. הוא למד להיות לבד, להתמודד לבד, ועכשיו הוא גם לא חייב לעשות את זה, כי כן- אני שם בשבילו. 
אתם ההורים שלו. אני יודעת שמה שאתם עושים זה נטו מתוך אהבה אליו. לכן אני מבקשת ממך שתשים את הרתיעה שלך ממני בצד ותביט בחיים שלו כרגע. הוא בן 22, הוא לא צריך להחזיק ברצועה שלכם יותר. אני חושבת שכולכם עברתם הרבה יותר מידי כדי להבין שלא מדובר בבן 22 טיפוסי, אלא במישהו שהיה חייב להתבגר מגיל צעיר מידי. " מלמלתי. 
ניסיתי לא להישמע כעוסה, אני חושבת שבוודאות הוא ראה שנפגעתי, אך זה לא שינה לי באמת.
"תסלח לי." מלמלתי וקמתי להלביש רצועה על צ'רלי. מבטו לדלת הכניסה הורה לי שהוא חייב להתפנות. 
יצאתי מבלי לחכות למילה נוספת מביתו וצ'רלי שמח שהבנתי את הרמז. 
כעבור חצי שעה התקדמתי לעבר ביתו של ריילי, כשהמכונית המפוארת כבר לא חנתה שם. 
בהקלה מיהרתי להיכנס, ריילי כנראה עדיין בחדרו. שחררתי את צ'רלי ונכנסתי לחדרו של ריילי, שהיה חשוך ממש. הדלקתי את האור- הוא ישב על המזרן עם הגב אליי, חיבקתי אותו בעדינות מאחור והשענתי את סנטרי על כתפו, כורכת רגליי סביב מותניו. שריריו נרגעו למגעי והריח המתוק שלו כלכך ממכר שהייתי חייבת להגניב נשיקה לצווארו
"נו?"
הוא הניד ראשו לשלילה בעצב שלא הכרתי הרבה מאוד זמן. 
ראשי לא הצליח לעכל ולהבין איך לעזאזל אתכונן נפשית להיפרד ממנו עוד שבועיים. אז רק עצמתי את עיני, הידקתי את החיבוק, וישבנו ככה במשך זמן לא מוגדר, הדממה ששררה בחדר הייתה אינסופית והרגשתי שעם כל דקה שעוברת, ליבי מתכווץ. מה נעשה לעזאזל?