אהובה - בעיניים עצומות.

פרק 10

"את מוכנה?"
"לא!"
"נו באמת קלייר, את בלתי אפשרית! מה הבעיה?! את מתניעה, מעבירה ל'דרייב', מורידה בלם יד, ויאללה סעי כבר!!!" 
לרון אף פעם לא הייתה סבלנות ללמד. הוא יהיה מורה גרוע אם יבחר בדרך הזו. 
בעוד שליסה נשפכת מצחוק מאחורה, אני- במלוא הריכוז- נחושה לעשות את הבלתי אפשרי,

לנהוג.
רון קובר את פניו בידיו מיואש בעוד שאני עושה כדבריו. אני מניחה שזה לא כזה מסובך, הרי אנחנו בשביל ריק ממכוניות או מכל צוויליזציה שעלולה להיות בסיכון, אז למה לעזאזל אני כל כך מפחדת ללחוץ על הגז?
ברור שכשלחצתי-לחצתי חזק מידי. הג'יפ פשוט טס קדימה. ליסה נלחצת אבל רון מרים את ידיו בקריאת ניצחון. 
"איפה הבלם?!" אני שואלת בהיסטריה.
"רון יא אידיוט לא הראית לה איפה הבלם?!" ליסה צועקת אבל רון רק שואג מצחוק.
  לא. נהיגה זה בהחלט לא בשבילי. 

אבל אני חייבת לעשות את זה. 
עבר שבוע מאז הדייט הקטן שלי עם ריילי, שעליו לא סיפרנו לאיש. בשבוע הזה הכול היה...טוב יותר. 
באופן מפתיע אפילו עליתי קצת במשקל, הפסקתי לחלום סיוטים- אבא לא מבין מה קורה לי. 
אם רק אמא הייתה יודעת שאני בסדר...
ברור לי שלא עובר יום שאני לא חושבת על אחי, אבל הפעם זה מלווה בפחות רגשות אשם. אולי הוא אפילו שמח בשבילי שם למעלה?
בכל מקרה, אני רוצה לקחת את ריילי למקום האהוב עליי. לאחו. 
הבעיה היא שהאחו נמצא במורד השביל של היער הגדול ביותר בעיירה- וזה מרחק הליכה מסובך מאוד. ניתן להגיע לשם ברכב שטח או באופניים- וריילי מין הסתם לא יכול אף אחת מהאופציות. לכן-
"תלחצי כבר על הבלם מפגרת!!!"
"כ-כן!!" 
לחצתי בחוזקה וקיוויתי לטוב. חצי מטר מאחד העצים. 
"את מוכנה!" חייך רון בשעשוע וטפח על ראשי כאומר 'ילדה טובה'. ליסה מגלגלת עיניה, קצת חיוורת. 
יצאנו לשבת קצת על הדשא ואכלנו כריכים. "למה החלטת ללמוד פתאום נהיגה? יש לך אופניים." גיחך רון.
הסומק כבר החל לעלות על פניי, מה שגרם לליסה להרים את הגבות בחשד. 
"אני חושבת שיש לה סיבה טובה." היא מציינת בחיוך רגוע יותר אבל בעצם מתכוונת ל'אין סיכוי שהיא איבדה את השפיות לגמרי כדי לעשות את זה, כדאי שתהיה לה סיבה טובה'. 
לעסתי את שפתי בהיסוס. לספר להם? איך הם יגיבו? 
נשמתי עמוק והסברתי את הסיבה מאחורי ההחלטה המשוגעת הזאת. 

"אוי זה כזה מקסים!! אבל מצחיקה, יכולנו לנצל פשוט את רון." ליסה חייכה אליי ורון זרק עליה ענב בתגובה. 
השפלתי מבטי לכריך, בתקווה שלחיי הבוערות לא יסגירו את העובדה שיש מעבר.
"רגע. אני חושב שזה הרבה מעבר ללקחת את ריילי לסיור." רון מציין בחשדנות. 
לעזאזל.
נשמתי עמוק פעם נוספת- "הייתי רוצה פשוט...לקחת אותו לבד."
"אמממ מה רע ברון כטרמפ?" ליסה שאלה בבלבול, רון הביט בי מבולבל גם הוא.
אוח למה זה כל כך קשה? 
"אתם יודעים...כדייט." גיחכתי והפנים שלי כבר ממזמן בטמפרטורה של 44 מעלות.
מיותר לציין ששניהם נחנקו מהכריכים?
אחרי שהם הפסיקו להשתעל, עיניה של ליסה פתאום נפערו. 
"אתם כאילו- ביחד, ביחד?!" היא קראה בחיוך מלא באושר, תגובתה הזכירה לי התנהגות של נערות צעירות שלא הגיעו עוד לגיל הבגרות, אך האבן ירדה מליבי.

אני יודעת שמבחינתי להתמסר לרגשות שלי כלפי ריילי זה יותר מבסדר, אבל זה לא מובן מאליו כלפי שאר האנשים...למה כל כך אכפת לי מה כולם חושבים?
"מה ממתי?!" רון קרא וזרק עליי עוד ענבים בכעס שהסתרתי מהם. גלגלתי עיניי והסברתי להם שהכול עדיין אותו הדבר,פשוט...טוב יותר.
"אומיגד אתה מבין מה זה אומר?" ליסה מנערת את כתפיו של רון, הוא מביט בה בבלבול, "זה אומר שסוף כל סוף קליירי שלנו מתחילה לרצות להרגיש טוב יותר!" היא קוראת בהתרגשות. 
הם חיבקו אותי שניהם. לא מפקפקים בי, לא בעבודה שריילי בעיני העיירה שלנו חריג, הם פשוט שמחו בשבילי. שמחו בעובדה שאני מתחילה לתת מקום בליבי לרגשות אחרים מלבד אבל.
קלייר, תעריכי אותם כמה שיותר.  אני מזכירה לעצמי. 
רון נאנח "טוב, אז זה אומר שאנחנו באמת נצטרך להשקיע בשיעורים כדי שזה ייצא לפועל." הוא שפשף את פניו כמתכונן נפשית לאתגר. 
חיבקתי אותו בחוזקה "תודה! באמת תודה." 

כמות ההקלה שהרגשתי באותה רגע הייתה עצומה. 
הם התחילו כמובן לשאול את כל השאלות, ולדרוש את כל הפרטים, סיפרתי להם באופן האמיתי ביותר בעודי מדמיינת את תגובתו של ריילי כשיגלה שלמדתי נהיגה בשבילו. 
בחיים לא חשבתי שאעשה זאת, כנראה שבאמת איבדתי את השפיות.