ריילי.
"ואתה בטוח שיש לך הכול?"
"כן אבא."
"אני ואמא נבוא לבקר בעוד חודש. המדריך שלך יגיע לאמן את צ'רלי כדי ששניכם תסתדרו. תשמור על עצמך, תתקשר לכל מה שתצטרך."
"כן אבא."
אנחה.
אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לסבול את זה.
זו הפעם השלישית בשלוש שנים האחרונות שאבי מכריח אותי לעבור למקום חדש. הפעם, מהטון שלו- אני יודע שזהו היעד האחרון. לפחות לחמש שנים הקרובות.
האמת שלא נורא כאן כל כך כמו שחשבתי. זאת עיירה הזויה ללא ספק וכן, אני אאוטסיידר מכל הבחינות, אבל אנשים כבר התחילו להכיל אותי, ואני כבר הספקתי להכיל אותם.
בעיקר את קלייר.
אני לא יודע מה לעזאזל יש בה שגורם לי להרגיש בנוח עם עצמי. גורם לי להיות שלם עם העולם לשניה.
אצבעותיי מלטפות עדיין את מיתרי הגיטרה, סתם כדי למלא את הריק שנשאר אחרי שקלייר הלכה לביתה.
אני שונא שקט.
כל צעצוע שאני קונה לצ'רלי חייב לעשות רעש כלשהו, זו האינדיקציה שלי לעובדה שאני לא לבד.
הטלוויזיה תמיד תהיה דלוקה, מוזיקה תמיד תתנגן, הכול כדי להשכיח את העובדה שההורים רוצים להרחיק אותי מהם כמה שאפשר.
איך אפשר שלא, אף פעם לא נתתי להם את הנחת שהגיע להם.
כבר בתור ילד הייתי בעייתי- נכנסתי לכל צרה אפשרית, רמסתי, כעסתי, צעקתי...
רק לא מזמן התחלתי לראות את הדברים אחרת.
התחלתי להבין שהעובדה שאני עיוור לא באמת מונעת ממני מלהיות אותו האידיוט שיעשה שטויות בשביל מנת אדרנלין לגוף.
ומסתבר שהעובדה שאני עיוור לא מנעה ממני מלהתאהב ביצור המטריף הזה שקוראים לו קלייר.
כבר מהרגע הראשון ששמעתי אותה- ידעתי שהיא שונה.
בקול שלה שמעתי כאב, היסטוריה עמוקה ומתוסבכת, עייפות, נואשות...בדיוק כפי שנשמעתי אני.
וידעתי, פשוט ידעתי שאני חייב להבין אותה, כפי שאף אחד לא טורח להבין אותה.
כמו שאף אחד לא טרח להבין אז אותי.
אני יודע שללא טום, המדריך שלי ושל צ'רלי, לא הייתי מצליח לתפקד כמו שאני מצליח היום.
הוא לימד אותי לבשל, לתפעל את כל המכשירים החכמים, לבחור את הבגדים שלי, לא משנה כמה הייתי עקשן, כמה וויתרתי לעצמי בקלות, כמה שנאתי את עצמי ואותו באותה תקופה על שהכריח אותי להיות נוכח בעולם הזה.
הוא הוכיח לי שהחיים כן הגיוניים. "דברים קורים מסיבה מסוימת." הוא נהג לומר.
לעזאזל. כמה הייתי רוצה לראות אותה לפעמים.
אני מדמיין בראשי נערה צנומה, נמוכה מעט, עיניה חמות ושערה בהיר. אני מדמיין עיגולים שחורים מתחת לעיניה, כי קולה הרך תמיד עייף מידי.
אני מדמיין מישהי שנאבקת כל יום לקום מהמיטה ולתפקד, מישהי שהסיוטים גוברים ואוכלים את נשמתה יותר ויותר.
אני מאמין שתווי פניה מלאות ברכות והעדינות שהיא משדרת, אבל ברגע שמוציאים אותה מהבועה- היא משוגעת. לא פעם מצאתי את עצמי מתגלגל מצחוק שעות בגלל ההומור שלה.
אבל האם עליי להיות אנוכי מספיק כדי לתת לרגשות שלי מקום?
אני יודע- לא משנה כמה אלחם בזה- שיש לי משהו כלפיה.
צ'רלי לא מרשה לי לתפוס ממנה מרחק. אני מתחיל להרגיש שהוא כמו מגנט מושך אותי לכיוונה.
כשסיפרתי לטום על כך שצ'רלי לפעמים מוביל אותי אליה כאילו בכוונה- הוא צחק.
"אחי, צ'רלי יודע יותר טוב ממך מה טוב בשבילך." גיחך טום בשעשוע שעיצבן אותי יותר.
"על מה אתה מדבר, אידיוט? אל תשכח שהיא לא עיוורת. אנשים בעלי ראייה לא יכולים להסתדר עם מישהו כמוני, מניסיון." מלמלתי במרירות.
"אל תקח את האקסיות שלך כדוגמה ואל תשווה אותן לקלייר הזאת. אתה חייב להתחיל להפסיק לרחם על עצמך ובטח שלהפסיק להסתכל על עצמך כאל שארית האנושות. לא מבין למה מוזיקאים כמוך תמיד ריגשיים כאלה." נאנח טום בדרמתיות כדי להעצים את ה'השקפה המוגזמת שלי' על החיים.
אחרי שתיקה מביכה של שנינו הוחלט בכל זאת לקחת את צ'רלי לבדיקות כדי לוודא שאפשר עוד להעסיק אותו ככלב נחייה.
אני לוחץ על הכפתור שמורה לי על השעה. "04:05".
לעזאזל. שוב לילה לבן.
אבל אני לא מצליח להוציא אותה מהראש.
עכשיו לא רק שהיא לא כאן, גם צ'רלי לא כאן בשביל להניח את ראשו בחיקי כמו שתמיד עשה. "לעזאזל עם כל זה." מלמלתי בקול כשגררתי את עצמי לחדרי.
היא באמת אהבה את השיר שניגנתי עבורה? האם היא הבינה שהשיר הזה נכתב במיוחד בהשראתה?
לא.
אסור לי לפגוע בה, בטח שלא להיכנע לרגשות שלי.
סעמק. לך לישון כבר.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
