"אוף קיילב אני לא רוצה! אתה יודע שאני לא מסוגלת. זה גבוה מידי." שילבתי זרועותיי בהחלטיות.
הוא גלגל את עיניו והביט בי בחיוכו הצעיר.
"קדימה קלייר, את כבר בת שבע! את צריכה ללמוד לטפס על עצים." הוא משך בידי והוביל אותי עמוק אל תוך החורשה.
"פחד גבהים זה מכשול שכולנו עוברים טיפשונת. את צריכה לסמוך עליי. "
הייתי אז דיי פחדנית.
פחדתי מהכול, אבל בעיקר מהגבהים.
אני זוכרת שהוא עזר לי לטפס על העץ, הענף הכי גבוה שיכל לשאת את משקלי. אחרי זה הוא ירד והשאיר אותי למעלה, אמר לי להישאר שם עד שאני לא אפחד יותר.
אני זוכרת שליבי דפק וראייתי נהייתה מטושטשת. חשבתי שמדובר ברעידת אדמה, אבל לא- זה היה הגוף שלי שבקושי הצליח לייצב את עצמו על הענף. הרגשתי שבכל שניה שעברה, הענף יישבר ואפול.
אני חושבת שככה הרגשתי בכל פעם שניסו להחיות את ריילי.
סירבתי לקום מהכיסא. לא משנה כמה ליבי אמר לי 'לברוח'. כמו אז, רציתי להוכיח לעצמי שאני אמיצה.
זו הפעם השלישית שמנסים להחיות אותו. עדיין בקומה.
"אנחנו לא כל כך מבינים למה הוא עדיין לא התעורר, חשבנו בהתחלה שזו התגובה שלו לתרופת ההרדמה אבל...אנחנו נפתור את זה ונעשה את כל מה שנוכל."
המשפט הזה, כמו גם פרצופו מלא הדאגה והספק של הרופא, נצרב בזיכרוני.
עוד משהו שאאלץ להדחיק כל חיי.
אלפרד ולאנה ביקשו מהעוזרת בית שלהם להביא כמה שמיכות ובגדים בשבילי- מאחר ולא טרחתי להביא איתי דבר. כשלאנה ראתה אותי היא לא הפסיקה לחבק ולנחם אותי. לרגע הזכירה את אמא שלי בימים לפני מותו של קיילב.
עברו 24 שעות מאז שהגעתי למרות שזה הרגיש הרבה יותר.
"את בטוחה שאת לא רוצה לנוח אצלנו? אנחנו נעדכן אותך בכל התפתחות..." לאנה בחיוכה האימהי שצרב בליבי.
"לא-לא. תודה אבל...אני לא חושבת שאני מסוגלת...אממ...איך צ'רלי?"
לא הצלחתי להשלים משפטים מרוב התשישות. הפעם האחרונה שבאמת ישנתי כמו שצריך היה לפני יומיים וידעתי שזה רק עיניין של זמן עד שהגוף יקרוס בלעדיי.
היא ליטפה את ראשי והסבירה לי שהוא לגמרי בסדר אך הוטרינרית משגיחה עליו ללילה או שתיים כדי לוודא.
איזו הקלה. לפחות זה.
אני יודעת שכל בן אדם אחר היה אומר 'מה את עושה כאן? לטוס עד ללונדון בשביל בחור שאהבת רק כחצי שנה?'
אבל מה שמצחיק הוא העובדה שאהבתי אומרת המון.
אני לא מסוגלת לחשוב על שבוע בו ריילי לא חלק ממנו. גם אם היינו מדברים פעם בשבועיים, או פעם בחודש, לא היינו מפסיקים לשלוח הקלטות, או הודעות- רק בשביל להיאחז עוד קצת בתחושה המתוקה הזאת.
לא חשבתי מעולם שלהרגיש חסרת אונים כשהאדם שאת אוהבת סובל הוא חלק מזה, ועד כמה שכל חלק בגופי צועק 'תברחי לפני שתיפגעי שוב!' -
הבטחתי לו שאוכיח לו שהוא טועה, הבטחתי לו שאוכל להתמודד עם כל מה שיבוא.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
