"תרצי כוס מים, מיס?"
"לא, תודה." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
אף פעם לא דימיינתי שהטיסה הראשונה שלי לחו"ל תהיה טיסה לא מתוכננת בעליל, עם לא יותר מתיק גב ודאגה אין סופית.
רק כשעליתי על המטוס התחלתי לעכל בראשי את כל מה שהוביל לרגע הזה.
"מה זאת אומרת תאונה?!"
"תרגעי קלייר! אמרתי לך לא להתחרפן! פשוט הוא חצה בצומת דיי עמוסה, הנהג לא שם לב בזמן...אבל לפי מה שאמא שלו סיפרה לי, הוא במצב קריטי. אני חושב שהיא רצתה שתדעי מה קורה. צ'רלי משך אותו שניה לפני פגיעה קטלנית, אבל ריילי התגלגל במורד הכביש ונחבל...לא בדיוק הבנתי כל כך כי אין פה קליטה. פשוט חשוב לי שתהיי רגועה..אני אנסה לקצר את החופשה ולהשיג כרטיסים כדי לחזו-"
"-לאלא אין צורך טום, תשאר שם. אני אטוס ואעדכן אותך."
"את השתגעת?!"
הייתי כל כך נסערת שהכול מסביבי פשוט נהייה מעורפל. הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחדר של אבא שלי ולהסביר לו את המצב.
הוא היה כל כך מבולבל ונסער ממני שלא היה לו זמן להגיב ולהניא אותי מההחלטה הלא שפויה הזאת.
עכשיו שהמטוס ממריא ואני מרגישה כאילו אני עומדת להתרסק כל רגע- הייתי שמחה אם אבא היה מספיק להניא אותי מזה.
"מיס? את בסדר? את צריכה שקית?"
הנדתי ראשי לשלילה, כי פחדתי שברגע שאפתח את פי, כל הפיצה שאכלתי תצא לכיוון השני.
נשמתי עמוק ונשפתי- יש לי כעשר שעות טיסה להעביר ואני לא מתכוונת לתת לחרדה הזאת להשפיע עליי.
הקשבתי לנגן של ריילי, ולמזלי זה הדבר היחיד שהצליח לגרום לי להפסיק לרעוד.
"מה...לעזאזל?" הסתכלתי מסביבי כשיצאתי מנמל התעופה. כמה מכוניות!!
איך מתמודדים עם כל כך הרבה רעש?! חיות המשק אצלנו היו ממזמן מתחרפנות.
הכול כל כך אנרגטי, אנשים רצים נגד הזמן...ואני רק מנסה להבין איך להגיע לכתובת שטום נתן לי.
חייגתי כמובן לאבי בשניה הראשונה כדי להודיע לו שבאורח פלא שרדתי את זה. משום מה הוא נשמע רגוע יותר ממני.
"אני סומך עלייך קלייר, אבל תעדכני אותי בהודעה כל שעה עגולה שאת וריילי בסדר." הוא אמר.
איכשהו הצלחתי למצוא מונית שתוביל אותי לבית החולים. כל הדרך הרגשות היו מעורבבים-
פעם פליאה, התלהבות מהיופי השונה הזה פתאום, מהציוויליזציה השופעת, כל כך הרבה אנשים! מרגיש כאילו לא משנה כמה שנים אגור כאן, בחיים לא אצליח להכיר את כולם! בעיירה אין אחד שאני לא מכירה את שמו והעיסוק שלו.
אבל מנגד- הלחץ, המועקה, הכאב הזה בבטן שנקרע בתוכי וצועק לראות את ריילי.
אני חושבת שהפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה כשנסענו לזהות את הגופה של קיילב- התקווה הזאת שזו טעות, שהכול בסדר, שקיילב בעצם בדרך הביתה ושנפספס אותו...
אוח.תפסיקי להשוות קלייר. אל תהיי דרמטית.
ברגע שראיתי את דלת הכניסה לבית החולים- כל העייפות, הבחילה, הסחרחורות מהטיסה הנוראית- נעלמו ומבלי לחשוב יותר מידי, נכנסתי במהירות.
YOU ARE READING
אהובה - בעיניים עצומות.
Romance"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב."(הלן קלר). קְלֶייִר אוֹטוּם , חיה בעיירה שקטה ולא מוכרת בלב ארצות הברית. כל עולמה חרב, ברגע שהודיעו לה כי אחיה נהרג בתאונה צבאית. הסיפור מלווה במאבק הנפשי של נערה ב...
