סולאנג׳לו או לא?

פרק 5

וויל יצא מהמרפסת בשקט, נזהר בדרכו לא לדרוך על כירון או לשפוך עליו חלק מן המשקה הטעים, שהוא החליט לשייך לעצמו, ונכנס בזהירות לבית, סוגר אחריו את הדלת.

בהכנסו לבית הוא החל להסתובב בו. הוא התפלא מגודלו וקיווה(ה.כ-קודם כתבתי פה קיבה, לול) בליבו שגם לו יהיה בית כזה ביום מן הימים.

"אז," קול 'הופיע' מאחוריו, משתק אותו. "אתה החצוי החדש?".

וויל הסתובב לאיטו, מקווה שלפחות הפעם מה שהוא יראה יהיה בן-אדם, ולא עוד חצי חיה. ולמזלו, זה באמת היה אדם, או לפחות נראה ככה. הוא בחן אותו, שיער חום-סגלגל, משקפיים קטנים נחו על אפו היחסית גדול, צבע עורו מעט שזוף, חולצה פרחונית וריח של גפנים נטף ממנו. הוא יותר היה הטעם של וויל, אם כי הוא בחיים לא היה יוצא איתו. אבל אם תשאלו אותו עכשיו, הוא בטוח יכחיש.

"אז, קוראים לך" הוא עצר לרגע וחיפש משהו בדפים הרבים שהיו בידיו עד שהצביע על משהו והחל לקרוא, "וויל סולאס ואתה בן אפולו, נכון?".

"כן" וויל ענה בהחלטיות, מחליט לא להראות עוד חוסר ביטחון ליד אנשים שהוא לא מכיר מפה.

"אני מר ד', כירון בטח שלח אותך אלי. בוא ואני אסביר לך למה אתה פה." הוא אמר והחל ללכת, לא מחכה לתשובה מוויל.

לאחר שהם עברו מספר מסדרונות מר ד' נכנס לחדר אחד בצד ימין. וויל לא הבין איך הוא ידע לאיזה חדר להכנס. לא היו שלטים על הדלתות וכולן היו צבועות באותו טורקיז בהיר.

בתוך החדר היו שלוחן ושלושה כיסאות, אחד מפנים החדר ושניים מכיוון הדלת, כמו בימי ההורים שבבית-הספר, ו-וויל הרגיש כאילו 'יום ההורים' הזה לא הולך להיות כל-כך טוב.

מר ד' הוציא אחד מרבי הקלסרים שניצבו על המדפים שבצד החדר, הולך ומתיישב בכסא שבצד השולחן הרחוק מהדלת.

"שב." הוא אמר לו, ו-וויל התיישב, מרגיש עוד יותר כאילו זה יום הורים, והוא רק קיווה שבסופו יתנו לו סוכריה, כמו שלפעמים עושים.

"טוב, אז אתה פה בגלל שחצוי חזק בשם ניקו די-אנג'לו, בן האדס, רודף אחריך. הוא מאד חזק וחשבתי שמחובתי להגן עליך, או לפחות להכין אותך לבאות. בעיקר כי זו בכל זאת אשמת האלים ולא יכלתי סבול את רגשות האשם שאולי היו מגיעים במידה ולא עוזר הייתי לך. הוא רודף אחריך בגלל שאביו ואביך רבו. אפולו אמר להאדס שהוא לקח לו את בן-הזוג מוקדם מדי, ו-טוב, בסוף אותו ריב ארוך האדס ממש רתח על אפולו, ובגלל שהוא לא יכול להתנקם בו, או להתנקם בך, הוא שלח את בנו לעשות זאת במקומו. יש שאלות?" אותו מר ד' גמר מלדבר וחיכה לשאלות.

"למה דווקא להתנקם בי? למה לא להתנקם בחצוי חזק או שאפולו גאה בו?" וויל שאל, באמת לא מבין.

"טוב," הוא החל לענות, "זה בגלל שאפולו מאד גאה בך. וזה בגלל שאתה בין החצויים היחידים ששרדו בלי המחנה כל-כך הרבה זמן בלי למות, אתה חכם, מוכשר ברפואה ושירה. אתה חצוי שכל אל היה מקווה שיוולד לו. אז הוא ממש גאה בך". תשובתו לא סיפקה את וויל, אך הוא התעלם מכך.

"ואיך זה שיש הוכחות לזה שאבי מת?" וויל המשיך לשאול.

"זה כי הוא לא באמת אביך הביולוגי." מר ד' ענה לו, "הוא הציע נישואים לאמך מעט לאחר שהיא נכנסה להריון איתך, בעוד כולם, כולל הוא, חשבו שאתה ממנו. בגלל זה אפולו הרג אותו."

"איך אתה יודע את כל זה?".

"כתוב את זה בתקיית החצוי שלך. הנה, תראה." מר ד' סובב אליו את הקלסר ו-וויל ראה שם כל מני מסמכים, תמונות ועבודות שהוא כתב. הפליא אותו שמישהו באמת אסף עליו דברים.

וכמובן, שבכמו כל סיפור רק אז וויל הבין משהו מוזר במה שאותו אחד אמר. "למה שיהיו לך רגשות אשם בגלל שזו אשמת האלים?" וויל שאל, על פניו תנוססה הבעת הפתעה, זעזוע ובלבול.

"כי גם אני מהם." מר ד' ענה בפשטות, ואז וויל הבין למה קוראים לו ככה.

'מר ד'...' הוא חשב, 'כלומר, מר דיוניסוס! לא, זה לא הגיוני...'.

"וכן," מר ד' המשיך לדבר, "אני דיוניסוס."

"עכשיו, לך מכאן. לך אל ביתן אפולו, אתה כבר תזהה אותו. אתה תצא למסע החיפושים שלך מחר, עם מי שציווטתי אליך. מחר היא תסביר לך הכל. ועכשיו, לך לאכול ואז תישן טוב. מחכה לך יום ארוך מחר" דיוניסוס אמר לוויל, וכמובן שוויל לא הסתכן בעיצבון אל, ויצא משם.